פרשנותמאבד כיוון: הצצה אל תוככי מוחו המסוכסך של יואב קיש
פרשנות
מאבד כיוון: הצצה אל תוככי מוחו המסוכסך של יואב קיש
אינספור קרבות קטנים ומיותרים ניהל קיש וניגף, בזמן שבו הכי חשוב להבטיח חינוך ראוי לתלמידי ישראל. אם כן, מדוע נכון שר החינוך לוותר על עקרונות שפעם התהדר בהם, ולהיכנע שוב ושוב לכוחניות ולגחמות של רה"מ ורעייתו או של קיצוני הימין, גם כשלא טמון בכך רווח גלוי לעצמו, למעט השאיפה להפוך לאחד משלהם
אילו היה לנו מפתח למוחו של שר החינוך יואב קיש והיינו מסובבים אותו בחור המנעול, היה נגלה לעינינו בפינת החדר המרוחקת הילד האבוד שהכרנו בכיתה ו', נער עדין שרק רוצה שיאהבו אותו.
היינו עושים זאת. בהחלט. היינו מלטפים את ראשו בעדינות, משחררים אותו, מבטיחים שנאהב, מרפים אט־אט את אחיזתו הקפוצה בסרגל, מחייכים ברוך, ואולי כל זה היה נגמר. הסיוט שלו, הסיוט שלנו. אבל קיש זרק את המפתח. גן נעול מוחו, לא שביל אליו, לא דרך.
לכן מה שיש לנו זה רק מה שרואים בקלות מבחוץ, ילד טוב צהלה שבגיל 56 עדיין חולם להיות הבריון של הכיתה כשיהיה גדול. גבר בגיל העמידה שפסוקת עשויה היטב חוצה את שיערו, אך היה מת להתפרע כסקינהדס בלונדון בסבנטיז.
אלוהים, כמה קיש היה רוצה שנפחד ממנו. מה היה מוכן לתת כדי להיות סוף סוף זה שמרביץ, לא הילד ההוא שכל הזמן חוטף במסדרון. אל תראוני שביל בצד, הוא לוחש לעצמו ליד הלוקר. אבל ככל שהוא מתאמץ יותר, כך נחשף הזיוף. ככל שהוא מאיים יותר, כך מתגלים פחדיו. התלהמותו רק מחדדת את מתאר צלליתו של הילד בפינת החדר, זה שרותח מבפנים, שמבקש נקמה, אבל עדיין לא אזר אומץ וכנראה שכבר לא יאזור.
כמו כל נער חלש, קיש מנסה לבחור בקפידה את הקרבות שלו. חלקם קטנים מלכתחילה, שגם בעלי כוח מוגבל עשויים לנצח בהם. חלקם קרבות שוליים, שלא יעוררו מהומה אך יהפכו אותו לקצת יותר מקובל בכיתה. חלקם הם בכלל קרבות שנערכים בעבור אחרים, רבי כוח ממנו, בריונים של ממש, כדי שבחסדם אולי ישליכו אליו כמה פירורים ויגנו עליו.
לא פעם זה מעורר חמלה ממש, לצפות בבריון בעיני עצמו משחרר הצהרות לוחמניות לאוויר, רק כדי לגלות שאין חבר'ה שעומדים מאחוריו, למרות שהבטיחו לבוא. והוא נשאר לבד, גם הושפל, גם חטף מכות, גם התקפל לבסוף בבושת פנים. וכל תבוסה שמצטברת רק מקבעת עוד את התדמית שכה ביקש להתנער ממנה.
למשל הפיאסקו האחרון של ציוני הבגרות במתימטיקה. אחרי שטיפס על עץ גבוה, הורה לא לפרסם ציונים בשום אופן, התלהם נגד ארגון המורים והתעלם מתחינות התלמידים שעל טובתם הוא מופקד, גילה קיש שאין בסיס חוקי לפעולותיו. אבל חמור ומשמעותי יותר, הוא גילה שאין מישהו שחושב שהוראותיו ראויות או מועילות, ובטח אין מי שחושב שהן פועלות לטובת התלמידים. שוב הוא נשאר לבד ושוב נסוג, ממש רגע לפני שחטף את הסטירה מבג"ץ.
או כשהמציא פתאום את ביטול פרס ישראל כדי להימנע מהענקתו לאיל וולדמן. קיש התייצב מנופח חזה בחזית וטען שזו החלטה עצמאית, שלו ורק שלו, הדף טענות שלפיהן הביטול נעשה בהוראת משפחת נתניהו כדי שהפרס לא יוענק לאחד ממבקריה הבולטים – וכל זה רק כדי לחזור בו ברגע האחרון ולהעניק במו ידיו את הפרס לוולדמן, בטקס השפלה שנתניהו נעדר ממנו.
פעם אחר פעם, קרבות עלובים, רעש גדול ונסיגה מבישה, שמעוררת את השאלה למה מלכתחילה היה צריך את זה. מה היה יוצא לו אפילו אם היה מצליח. למשל הניסיון להחליף את יו"ר יד ושם דני דיין, כחלק ממה שנראה כנקמה קטנונית נוספת של הנתניהו'ז על זימונה של זמרת שאינה אהובה עליהם לאחד הטקסים. קיש נימק זאת ב"תלונות" שהובאו בפניו, כתב שמדובר ב"מחדל חמור", לא פחות, ניפח את שריריו, עד שהבין שכוחו לא יספיק כדי להלום בדיין, ולמעשה שוב פטרוניו עשו לו תעלול והשאירו אותו לחטוף בעבורם.
גם את הספרייה הלאומית קיש הזמין למכות, רק כדי לגלות שהיא אולי תלמידה חלשלושה, אבל יש לה אחים גדולים ששמים עליה הרבה כסף ומסוכן להרגיז אותם – אז הוא התקפל גם מניסיון ההשתלטות עליה. חודשים אחר כך פרק את זעמו על מעצבי הלוגו החדש שלה. "העבירו אליי את שמות כל האחראים ללוגו החדש" דרש השר, שלא אהב את הציור. כמו החנון של הכיתה שלרגע נתקל בגיק חלש ממנו והוא ממהר להתעמר בו בצרחות רמות, שכולם ישמעו.
זו אינה התבוננות שמטרתה ללעוג לקיש, אלא ניסיון להבין את המניעים הפסיכולוגיים שמדריכים אותו. מדוע הוא נכון לוותר על עקרונות שפעם התהדר בהם, ונכנע פעם אחר פעם לשררה ולכוחניות ולגחמות של ראש הממשלה ורעייתו או של קיצוני הימין, גם כשלא טמון בכך רווח גלוי לעצמו, למעט השאיפה להפוך לאחד משלהם.
הרי הוא היה טייס קרב ואז חבר כנסת צעיר שהקריירה הפוליטית שלו המריאה על כנפי מחאת השוויון בנטל, ובכל זאת אינו מהסס לתמוך בפטור מגיוס לחרדים. הוא בוגר לימודי מינהל עסקים ב־INSEAD בצרפת שמכיר בחשיבות ההשכלה, ובכל זאת הוא השר הראשון במשרד החינוך שהסכים להכניס למשרדו שר נוסף לחינוך חרדי, ביודעו שבכך הוא דן את תלמידי הזרם הזה לבורות שעסקניהם כופים עליהם. הוא עצמו שלח את ילדיו ללמוד בחינוך האנתרופוסופי, מודל של פלורליזם וחירות מחשבה וכיבוד האחר, ובכל זאת רודף את פורום המשפחות השכולות שמגיע לבתי הספר (ונכשל) ומאיים על מורים שיצאו להפגין ותומך ביוזמות לרדיפת סטודנטים ומרצים באוניברסיטאות ורוקד עם נערים (!) בזירת פיגוע.
אין כאן היגיון, למעט ההנחה שקיש עדיין מנסה, בכוח, בחנופה מגושמת, להרוויח נקודות אצל הילדים המקובלים - מהימין הקיצוני, מפורום קהלת, מלהקת המעון בעזה – רק שמישהו יאמץ אותו סוף סוף לחבורה שלו. והוא לא קולט שמבחינתם הוא סתם טמבל שימושי, ילד טוב ירושלים למראה, שהוצב בפרונט כדי שניתן יהיה לשחק בו. שהבדיחה היא עליו.
אינספור קרבות קטנים, מיותרים, ניהל קיש, וניגף. אתמול הסתמן שאפילו הקרב הגדול שעליו השליך את יהבו מאז שנכנס לתפקיד – השתלטות על המועצה להשכלה גבוהה והפיכתו לשלוחה של קהלת – עלול להיכשל. שניים מארבעת מועמדיו הפנו לו עורף והסירו את מועמדותם ברגע האחרון ושוב השאירו אותו לבד.
כל זה מתרחש כאשר משימתו המרכזית, אולי החשובה ביותר של שר בממשלה, היא להבטיח חינוך ראוי לתלמידי ישראל. תלמידים שצלחו בקושי את משבר הקורונה, ואחריו נפלו קורבן לסכסוכי עבודה ולמאבקים פוליטיים ולא יצאו לטיולים ולא קיבלו ציונים ותעודות וניגשו לבגרות בלי לדעת איך הצליחו במגן - ואז נקלעו לחודשים של מלחמה ששיבשה את מה שנשאר מהלימודים. אלפים רבים מהם, בצפון ובעוטף, נאלצו גם לנטוש על כורחם את מוסדות החינוך שלמדו בהם. לכל אלה הוא אמור היה לדאוג בכל רגע ורגע, לספק להם מענה כדי שלא יגדלו לתוך בורות ותחושת כישלון. זו מלאכת הקודש שאמור היה לעסוק בה, לא בפונט שנבחר לפאקינג לוגו של הספרייה הלאומית.
שבוע אחרי 7 באוקטובר אמר קיש "אנחנו אחראים - אני אחראי כחבר ממשלה. התעסקנו בשטויות, שכחנו איפה אנחנו חיים". לרגע קצר נחשפה הפנמה עמוקה של הנזקים האיומים שהוא שותף לגרימתם. הפנמה שבוודאי קיימת אצלו - אחרי הכול אפילו חברו הטוב מחיל האוויר, שאותו מינה למנכ"ל משרד החינוך, נטש אותו בגלל ההפיכה המשטרית. אבל גם החרטה שהחצין לא שינתה את דרכיו.
פרופ' סטיבן לויצקי, אחד מחוקרי מדע המדינה החשובים בעולם, הגדיר בריאיון לכלכליסט פוליטיקאים מהסוג הזה כ"סמי־נאמנים לדמוקרטיה": "פוליטיקאים רגילים מהמיינסטרים, שנראים, מדברים, מתלבשים ונשמעים כמו דמוקרטים נאמנים. הם לא מנהיגי הפיכה ולא יעלו על בניין הקונגרס. אבל מזהים אותם לפי האופן שבו הם מגיבים לקיצונים סמכותנים מהמחנה הפוליטי שלהם: הם יכילו, יתמכו ואפילו יריצו קיצונים אנטי־דמוקרטיים לתפקידים בכירים... כשפוליטיקאים מהצד שלהם ינהגו בסמכותנות הם יגמדו את העניין, ימצאו צידוקים... ולעתים קרובות פשוט ישתקו".
כן, קיש יודע ומבין. אבל הנער החלשלוש מצא את התפקיד שהוא מצטיין בו, ואינו מוותר עליו: הוא המאפשר הגדול. הוא המיינסטרים, השקול למראה, שמעמיד את הרפיוטיישן והנראות שלו לטובת כל גחמה קיצונית, ולעולם אינו מתייצב מול השררה ההזויה. בכך למעשה הוא מאפשר אותה. בלעדיו היא לא היתה שורדת. זה התפקיד שלתוכו יגדל הנער הכעוס מפינת הכיתה האפלולית, והוא עדיין לא מבין שאיש לו יוקיר לו תודה על כך.
