באוצר התבלבלו בעניין תקציב הביטחון
באוצר התבלבלו בעניין תקציב הביטחון
ההפרדה המלאכותית שבכירי האוצר מנסים לייצר בין הקצאת תקציב להתעצמות צה"ל לבין הקצאת תקציב לכוח אדם היא בגדר פופוליזם טהור
לאחרונה פורסם ב"כלכליסט" כי בכירי האוצר, ובהם ראש אגף התקציבים (יוגב גרדוס) והממונה על השכר (קובי בר-נתן), תוקפים בחריפות את הסיכום שהושג בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר הביטחון להגדלת הנהנים מתוספת הרמטכ"ל לפנסיה, כך שתכלול גם משרתים בפנסיה צוברת.
הטענה המרכזית של בכירי האוצר היא שהתוספת שחוקיותה מוטלת בספק תשית עלויות של עשרות מיליארדי שקלים על מערכת הביטחון, שניתן היה להשתמש בה לצורכי התעצמות.
הפעם הטענות המגיעות מכיוון פקידי האוצר ואינן טענות אנונימיות. אבל שוב, ניכר כי הטענות מטעות. ברור שאם הסיכום שהושג בממשלה יחול רק על פורשים חדשים או רק על פנסיה צוברת, אז למעשה העלויות התקציביות אינן אמורות להיות גבוהות במיוחד בשנים הקרובות.
ולגופו של עניין, מיהם אותם משרתים בפנסיה צוברת? האם הם "אויבים" של משרד האוצר? מדובר באותם קצינים מצטיינים שהצבא נאבק (ולא בהצלחה) להשאיר אצלו אל מול הפיתויים הקיימים בסקטור הפרטי. מדובר בעיקר בקצינים קרביים שלא רוצים לחתום לשירות קבע ארוך, במהנדסים שלא רוצים להאריך חתימה, באנשי מודיעין שלא רוצים לעבור לשרת בנגב ובמומחי סייבר שהמשכורות שלהם באזרחות גדולות בהרבה. אכן, חובתם של בכירי האוצר להצביע על השלכות הרוחב ועל העלויות של ההסדר, אבל על הדרג הנבחר לשקול שיקולים מעבר לעלות התקציבית גרידא.
האם בכירי האוצר "שכחו" שחלק ממשרתי הקבע נשארים בצבא למרות הפיתויים בחוץ? ניסיון העבר מלמד שכאשר האוצר מאשים את משרתי הקבע ב"גזל" הקופה הציבורית, חלקם פשוט מעדיפים לפרוש מהצבא כדי לעשות לביתם.
אבל הפספוס העיקרי של בכירי האוצר הוא בכך שהם "שכחו" את הנחת המוצא הבסיסית שהשקעה בכוח אדם היא למעשה גם השקעה בהתעצמות. בדיוק כמו שבמפעל תעשייתי יש מכונות מתוחכמות שנדרש כוח אדם איכותי שיפעיל אותן, הרי כך נדרש גם בצבא. לכן ברור כי ההפרדה המלאכותית שבכירי האוצר מנסים לייצר בין הקצאת תקציב להתעצמות לבין הקצאת תקציב לכוח אדם היא בגדר פופוליזם טהור. כולם מבינים שלא ניתן להשקיע רק במכונות ללא השקעה נלווית בכוח אדם. אגב, בכלכלה קוראים לזה פונקציית ייצור שתלויה גם בעובד וגם במכונות (הון).
נקודה נוספת: הרעיון של השקעה בכוח אדם דרך הפנסיה הוא חסכוני בכך שבפועל רק מי שמחליט לשרת בצבא לטווח ארוך - יהיה זכאי לקבל את ההטבה, ומי שלא ממשיך בצבא - לא יקבל את ההטבה. זה דבר הגיוני ונכון ביצירת תמריצים. כמו כן אסור לשכוח שהצערת גיל הפרישה היוותה חיסכון אקטוארי כיוון שמשרתי קבע פורשים כעת ללא מיצוי זכויות. זהו "מודל הקבע החדש" שאומץ בעקבות המלצות ועדת לוקר. אבל, למרבה הצער, חוסר התקשורת וחוסר האמון התמידי בין משרד הביטחון לבין משרד האוצר אינו מסייע לשני הצדדים לשלב ידיים ולראות את הדברים הטובים בצבא, ובהם את ההתייעלות בנושאי כוח אדם ובנושאים אחרים.
כעת נחזור לעניין המשפטי. סוגיית הגדלות הרמטכ"ל לפנסיה מתבררת זה זמן במסגרת עתירה בבג"ץ. בתחילת השנה הוציא בג"ץ צו על תנאי, והורה למדינה לנמק מדוע לא תפעל להפסקת תשלומי התוספת של הגדלות הרמטכ"ל לפנסיה, ומדוע לא תורה על השבה של כל תוספת הגדלות הרמטכ"ל שניתנו לפורשים (בג"ץ 7922/19). עם זאת, בג"ץ נמנע מהוצאת צו ביניים בשים לב למגמה להביא להסדרת הסוגיה בתקופה האחרונה.
הכוונה כאן להסדרה חקיקתית, לפי כלל ההסדרים הראשוניים. להבנתנו, המתווה בסיכום שהושג בממשלה אמור להגביל בחקיקה את הגדלות הרמטכ"ל לסכום שנתי, והן יגיעו בעיקר ללוחמים קרביים. המשרתים בעורף יזכו לתוספות רק במקרים מיוחדים. ממילא מרגע הסדרת התוספת בחקיקה ראשית של הכנסת, שתפקידה לקבוע את הקצאת המשאבים, קשה לראות כיצד האמירה של בכירי האוצר כאילו "חוקיותה [של התוספת] מוטלת בספק" מחזיקה מים. בכל מקרה כל משפטן אמור להבין שתוספת הרמטכ"ל לפנסיה היא לא טעות אנוש שאפשר "לתקן" רטרואקטיבית.
עו"ד דון סוסונוב וסא"ל (במיל') אייל דולב הם קצינים לשעבר באגף התקציבים במשרד הביטחון/ יחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל
