"מדהים שהחמ"לים האזרחיים עדיין צריכים לספק אוהלים, חימום ואוכל לחיילים"
"מדהים שהחמ"לים האזרחיים עדיין צריכים לספק אוהלים, חימום ואוכל לחיילים"
פרופ' אייל יניב ממטה החמ"לים, ארגון גג שנותן תמיכה למאות ארגוני סיוע אזרחיים ומציע להם מערכת תקשורת וכלים טכנולוגיים לניהול, מספר על הבקשות המוזרות שמתקבלות (כמו הובלת חלקי טנקים), על הדברים שהכי צריכים עכשיו (פטריות חימום) ועל איך מתמרצים מתנדבים
אזרחים שמובילים חלקי טנקים לבסיסי צה"ל; אוספים תרומות של אוהלים עבור מילואימניקים מכיוון שאלו שסיפק הצבא אמנם הגיעו - אבל בלי יתדות; או מבשלים לחיילים אוכל חם, כי כל מה שהצבא מספק להם אלו מנות קרב. כבר שלושה חודשים. גם עכשיו, בסופו של החודש השלישי למלחמה, עדיין, ארגוני סיוע אזרחיים ממשיכים לקבל בקשות ולפעול בהתנדבות על מנת לעזור לאזרחים ולחיילים.
עם פרוץ המלחמה ארגוני הסיוע האזרחי הקימו במהירות שיא חמ"לים שנועדו לענות על צרכים שהגיעו מהשטח - החל מחילוץ, שינוע, איסוף ביגוד, דיור, אוכל למפונים ולחיילים - ועד לתמיכה נפשית. הוקמו מאות חמ"לים ברחבי הארץ, שפעלו בתחומים שונים בלי קשר ביניהם, מה שהוביל לצורך בגוף שיחבר ביניהם. כך הוקם מטה החמ"לים - ארגון גג שנותן תמיכה לחמ"לים קטנים ובינוניים ומציע להם מערכת תקשורת ביניהם לנזקקים ולספקי שירות ועוד כלים טכנולוגיים שעוזרים בניהול של חמ"ל.
פרופ' אייל יניב, ראש מרכז בר אילן לערים חכמות וחבר סגל בבית הספר למנהל עסקים, הצטרף למטה שמנוהל על ידי 7 חברים, עם תחילת הלחימה כדי לתרום מהידע שלו בניהול ומהיכרותו עם הרשויות המקומיות. "אנחנו עורכים הרבה מאוד מפגשים עם מנהלי החמ"לים בהם מעלים צרכים ואנחנו מנסים לעזור בחיבור וקישור. למטה החמ"לים יש בנוסף מושב במרכז סיוע לאזרח בפיקוד העורף על מנת שהם ישמעו מהם הצרכים של העורף".
זה מדהים שהמדינה צריכה לשמוע מארגוני התנדבות אזרחיים מהם הצרכים של העורף. מדברים על ישראל היפה שמתגייסת, אבל שלושה חודשים לתוך הלחימה עדיין החמ"לים ממלאים את תפקיד המדינה?
"זה שהמדינה נעזרת בארגוני חסד זה בסדר. זה שהיא אומרת דה-פקטו זה שהיא פטורה מאספקת הפתרונות ומשאירה זאת לחמ"לים זה לא בסדר. לכאורה המדינה לא מסירה מעליה אחריות, אבל כאשר בפועל אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) אומר שיש את כל הציוד לחיילים ומתקשר מ"פ מהצפון ואומר שאין לו אוהלים ואין לו מיטות אז דה-פקטו האחריות עוברת לחמ"לים. ביחידה אחת בצפון שקיבלה בסוף אוהלים מהצבא הם הגיעו בלי יתדות. הצבא סימן וי על המחסור בציוד אבל אותה יחידה קיבלה בסוף תרומה של אוהלים מארגונים אזרחיים.
מילא אם המדינה הייתה אומרת שחלק מהעבודה היא לא מסוגלת לעשות ומעבירה את זה לארגוני החסד. אם היה איזשהו סדר, איזושהי מדיניות שאומרת שהמדינה יודעת לאסוף את כל הצרכים ומחליטה אילו היא מספקת – צרכים חיוניים כמו למשל להוביל חלקי טנקים; שכבה נוספת של צרכים שהיא לא יודעת לספק אבל רוצה שזה יקרה והשכבה שלישית היא דברים שנחשבים פינוק. למשל, המדינה יכולה לחשוב שחיילים לא חייבים לקבל שווארמה כל יום מגופים שמוכנים לבשל עבורם. גם בשיגרה יש דוכני מיצים בטרמפיאדות, וזה הרבה יותר ממה שהמדינה מוכנה לתת. אבל המדינה לא נערכה אפילו לריכוז הצרכים על מנת לחלק אותם כך שהיא תספק את מה שהיא רואה לנכון ושדברים אחרים יסופקו על ידי ארגוני החסד.
מה שקורה היום הוא שבחלק מהמקרים ארגוני החסד מספקים דברים שהמדינה כן מסוגלת לספק אבל הדרישות פשוט לא מגיעות אליה. הרבה יותר פשוט לסגן מפקד בשטח לשלוח הודעה דרך הערוצים של החמ"לים ולבקש מה שהוא צריך. חלק ממה שאנחנו עושים במטה הוא לשפר את החיבור כדי שגם החמ"לים יידעו אם מה שהם מתבקשים לספק קיים באיזה מקום. למשל היה מקרה של צורך בארונות אחסון שמי שסיפק אותם זה חברת כתר והם נשארו באיזשהו מחסן מבלי שהגיעו לשטח".
מהי הבקשה הכי מוזרה שקיבלתם בחמ"לים?
"כמובן שהדבר שהכי מטריד ומדאיג זה ציוד צבאי, ראינו שסופקו ציודים לא תקניים ומסכני חיים אפילו, והיו גם בקשות לשינוע של חלקים של טנקים. הפעילות בחמ"ל השינוע בנויה על מתנדבים ומנהלת חמ"ל אחת סיפרה שהם גילו שבקרב המתנדבים היו שני פעילי טרור. הם גילו את זה מכיוון שבתוך אותו החמ"ל הפעילו קב"טיות מאל על שסיננו מתנדבים, אבל מצב שבו פעיל טרור מתנדב להוביל ציוד למחנה צבאי זה משהו שאסור שיקרה. בהתחלה הרבה בקשות שמולאו כשמישהו שכח למשל את המשקפיים שלו ואז הוציאו רכב שנסע והביא את המשקפים מהבית לבסיס. בניהול יותר יעיל לא היה צריך מישהו שיביא משקפיים לחייל מילואים. בהתחלה היו גם כל מני בקשות למברשות שיניים וכאלה דברים, אבל זה נפסק".
בהתחלה באמת ראינו התגייסות והקמה מאוד מהירה של החמ"לים האזרחיים. מה המצב עכשיו, שלושה חודשים כמעט ללחימה לעומת מה שהיה בשבועיים הראשונים?
"מה שקרה עכשיו זה שהמדינה כן נכנסה לחלק מהפעילות. בשבועיים הראשונים לא ראינו מדינה, לא היה משרד רווחה ולא חינוך ולא כלום. לא הייתה תוכנית מגירה. הייתה תוכנית לגבי פינוי הישובים וזהו. היום, כן מצליחים המשרדים השונים לקחת שליטה ובקרה על חלק גדול מהפעילות: בתי ספר שהוקמו, שירותי רווחה. עדיין, יש מקומות שלא הגיעו אליהם כמו הנושא של עזרה לעסקים. גם פה יש התגייסות אזרחית שאינה מספיק מתואמת עם המדינה.
דבר נוסף שקורה הוא שבהתחלה שבהתחלה היו הרבה בעלי משרדים, מבנים שנתנו את המקום שלהם לחמ"לים והיום מבקשים לעזוב. היום יש דווקא התנדבות של מרכזים לוגיסטיים שמוכנים לאחסן ציוד שנאסף וגם לדאוג להפצה במידת הצורך כיוון שיש חמ"לים נסגרים ויש עודפים של ציוד שנאסף. למשל, בגדים, נאספו כמויות אדירות של בגדים. העונה התחלפה, היום צריך יותר ביגוד חורף אבל יצטרכו שוב ביגוד קיץ. המדינה הייתה צריכה לטפל בזה באיזושהי דרך".
במטה החמ"לים אתם מרכזים את הפעילות של המנהלים שבסופו של דבר מפעילים מתנדבים, מהם ההבדלים בין ניהול של עובדים לניהול של מתנדבים?
הארעיות של מתנדבים היא בהגדרה: לא יודעים כמה זמן יישארו. הם באו ויש להם מחוייבות בוהה אבל קשה לקבל את המחוייבות לאורך זמן. צורת ההנעה גם היא שונה לגמרי, עובדים אפשר לתמרץ בכל מני צורות, בעיקר כספיות, פה התמרוץ הוא בהתאם למערכת הערכים של אותו מתנדב. אנשים שמאוד חשוב להם לעשות טוב צריכים לראות שהטוב הזה קורה כפי שהוגדר על ידם.
נראה שחמ"לים התארגנו מאוד מהר והצליחו לנהל כמות אדירה של מתנדבים, מהם הצרכים שאתם מזהים שעולים מהשטח לגבי ניהול האנשים?
"ארגונים כמו 'אחים לנשק' או 'לב אחד' הוקמו על תשתיות מאוד מסודרות והיה להם קל יחסית לנהל חמ"לים שמספקים את הצרכים שנותרו כשהתחיל מצב החירום. בחמ"לים אחרים שלמשל רוצים לבשל לחיילים או להשיג למפונים ציוד וביגוד, הרבה יותר קשה לנהל וכאן אנחנו נכנסנו עם שכלול בשני מישורים – בשיטות, אנחנו יודעים להציע איך מנהלים יותר נכון, איך מגייסים מתנדבים ואיך משמרים אותם. כמו כן, שיכללנו באמצעות כלים טכנולוגיים את הניהול. כמה ספקי טכנולוגיה הסבו את המערכות שלהם לצרכים המסויימים של החמ"לים למשל מערכת לניהול משימות הוסבה לצרכי ניהול שינוע. אנחנו מראש פונים לחמ"לים הקטנים והבינוניים למרות שגם 'אחים לנשק' מחוברים לרשת שלנו ומזינים וניזונים מהצרכים שאנחנו יודעים להפיץ ברשת, מציעים את הפתרונות שלהם ואנחנו עוזרים להם להתחבר לחמ"לים אחרים. יש לנו מערכות של ווטסאפים עם בקשות שאני נדהם שממשיכות לזרום".
מה הדבר שהכי הרבה מבקשים עכשיו?
"עדיין יש בקשות למזון לחיילים, למשל אני רואה עכשיו בקשה ל-4,000 מנות לשבת. הצבא נותן למילואמיניקים רק מנות קרב. כבר שלושה חודשים שהם אוכלים מנות קרב. אני רואה בקשות לפטריות חום ליחידות בצפון. הצבא אמור לספק את זה, זה די מדהים שעדיין צריך לספק ציוד לחימום לחיילים. יש גם עדיין בקשות לווסטים צבאיים.
מי שכן התחילו היום לפעול יותר טוב הן הרשויות המקומיות. כמעט לא מקבלים בקשות שהרשויות המקומיות יודעות לספק כמו דיור למפונים, מערכת החינוך, פעילות אחרי בית הספר. כרגע גם אין בקשות לחקלאות אז כנראה שגם זה קצת יותר מסודר על ידי הרשויות. לגבי המפונים עדיין רואים בקשות לטיולונים ועגלות ילדים, ומוצרי טואלטיקה".
מה למדתם על גיוס ושימור של מתנדבים?
"בהתחלה היו יותר מתנדבים ממה שהיה צריך. אנשים חיפשו איפה להתנדב אבל היה צריך להראות למתנדבים שלמה שהם עושים יש ערך. אחד הדברים שמאוד עוזרים למתנדבים זה לראות את המוטב של ההתנדבות שלהם – למשל, חמ"ל של ביגוד, נאסף בו המון ביגוד אבל לא נתנו לאנשים שזקוקים לבגדים להגיע לקחת ולכן המתנדבים שעבדו נורא קשה לא ראו לאן זה הולך, הם ראו שנשארו המון עודפים ובאמת מאוד מהר אותם מתנדבים לא רצו לעבוד שם יותר. לעומת זאת, אני מכיר חמ"ל שמבשל בבסיסים צבאיים, יש מישהו שתורם כמויות אדירות של מזון והם נוסעים ומבשלים, פותחים שולחנות, מביאים בשר, סלטים. המתנדבים מגיעים לשם לבשל ולסחוב את המזון והם רואים בעיניים את מה שהם עושים ואת החיילים שמתרגשים מזה שמישהו מכין להם אוכל. שם יש מתנדבים קבועים, אנשים שיש להם משפחות, עבודה תובענית ונוסעים לכל מני מקומות בארץ כדי להכין את הסעודות לחיילים. המטבע שבאמצעותו אפשר לתמרץ מתנדבים הוא לראות את התועלת שיוצאת מההתנדבות. במקומות שבהם מסודרים ויש תעדוף נכון של הדרישות מהשטח – המתנדבים מקבלים תחושה שיש ערך למה שהם עושים. אצל עובדים יש יותר כלים לתמרץ אותם, והמטבע הוא כסף, זה יכול להיות בונוס למשל. כסף הוא הנכס הכי 'זול'. יש נכסים שהם הרבה יותר קשים להשגה".
עכשיו, כאשר אנחנו עדיין בעיצומו של המשבר הנוכחי, במטה החמ"לים מתחילים להתכונן למשבר הבא. זה יכול להיות משבר בריאות, אסון טבע וגם משבר ביטחוני נוסף. "אחד הדברים שזיהינו שכדאי לתקן זה הנושא של החיבורים בין כל הגורמים שאמורים לתת סיוע. חלק מהבעיה היא שאין חיבור בין משרדי ממשלה לבין עצמם, בין האזרחים לחמ"לים ובין עצמם. אנחנו הולכים לעשות מיני האקתון, שוויקס נותן לו חסות, ולאירוע הזה יגיעו נציגים של כל בעלי העניין: גם חמ"לים א בל גם נציגי פיקוד העורף, הממשלה, רשויות מקומיות וחברות טכנולוגיות וננסה ליצור מודל טוב יותר לחיבוריות. מודל שייצור רשת של חיבורים בין כל הגורמים הרלוונטיים כך שהגורם הנכון יספק את הפתרון. שלא יהיה כמו היום שהפניה מגיעה הרבה פעמים למישהו שהוא חסר כישורים או יכולת לספק את הפתרון", אומר יניב.
לדבריו, מה שהביא אותנו למשבר הנוכחי, שבו עדיין, שלושה חודשים לתוך המלחמה ארגונים אזרחיים צריכים לספק צרכים בסיסיים לחיילים בחזית, אינו קוספציה אלא היעדר קונספציה. "קוסנפציה זה דבר טוב. זו תפיסת עולם. אם יש תפיסת עולם שקיימת היא יכולה להיות שגויה אבל פה תפיסת העולם פשוט לא הייתה קיימת. היא הייתה 'יהיה בסדר' - אנחנו כל כך טובים שכשיגיע משהו יהיה בסדר. לא נערכו בהיבט הצבאי - כי אנחנו כל כך חזקים שאיך שלא יפתיעו אותנו אנחנו נתמודד איתם. מוסדות השילטון לא השקיעו בהיערכות למשהו חריג כי אמרו שמה שלא יקרה הם ידעו לטפל. יש דבר שנקרא 'מסוגלות עצמית', זה כמה אני חושב שאני טוב במה שאני עושה וזה מושג חיובי. כל אחד צריך לפתח לעצמו מסוגלות עצמית גבוהה אבל אם אני חושב שאני יודע לעשות יותר ממה שאני יודע במציאות - זה מוביל לזחיחות. הפער בין מידת הביטחון שלי לבין היכולות בפועל מוביל לזחיחות וזה הסיפור שלנו. זה מה שקרה. התחושה שאנחנו יודעים לעשות הכל אז לא צריך להקשיב לעדויות. וגם אם בשגרה אנחנו יודעים לעשות הכל - זה לא אומר שאנחנו יודעים לעשות את זה בחירום. כאן הייתה התקלה הגדולה".
