בנק ישראל מעדיף שמירה לוחצת על יציבות המערכת הפיננסית על פני פיתוח השוק
בנק ישראל מעדיף שמירה לוחצת על יציבות המערכת הפיננסית על פני פיתוח השוק
לאחרונה נחשף הציבור הישראלי לוויכוח בין בנק ישראל לבין רשות ניירות ערך, שמתכוונת לאפשר לחברות המציעות לציבור שירותי תשלומים לשלם ללקוחותיהן ריבית בגין כספים שיופקדו ב"חשבונות תשלום". בעקבות כוונה זו, שלח מנהל האגף הפיננסי בחטיבת המחקר של בנק ישראל מכתב ליו"ר רשות ניירות ערך ספי זינגר. במכתב, מתריע בנק ישראל כי המדובר ב"צעד שעלול לסכן את היציבות במערכת הפיננסית", ומסביר שתשלום ריבית קבועה שאינה תלויה ברווחיות המוסד הפיננסי המשלם את הריבית, מסכן את יציבות אותו גוף ולכן צריך להתבצע רק באמצעות בנקים, הכפופים לרגולציה ייעודית ודקדקנית.
לא מדובר בצעד מפתיע של בנק ישראל. כמו רגולטורים רבים, נראה שגם הוא, וגם במקרה הזה, מעדיף שמירה לוחצת על יציבות המערכת הפיננסית על פני פיתוח השוק.
מקובל למנות שלוש מטרות מרכזיות לרגולציה בתחום הפיננסי: הראשונה היא הגנת הצרכן, שבאה לידי ביטוי, למשל, בחובות גילוי של מידע מהותי וניגודי עניינים פוטנציאלים; השנייה היא שמירה על יציבות המערכת הפיננסית, שבאה לידי ביטוי, למשל, בדרישות הון עצמי ומגבלות רגולטוריות בביצוע השקעות שונות; והשלישית היא פיתוח השוק ועידוד התחרות. במציאות, רגולטורים פיננסיים מתמקדים בעיקר במטרה הראשונה והשנייה, ופחות בשלישית. ומדוע? מכיוון שהגנת צרכן ושמירה על יציבות מושגות באמצעות הטלת מגבלות – ה"לחם וחמאה" של רגולטורים. פיתוח שוק ועידוד תחרות, לעומת זאת, כרוכה מעצם טיבה, בהתרת מגבלות. קל להגיד לא, הרבה יותר קשה להגיד כן. וזה בדיוק מה שעומד בשורש הוויכוח בין בנק ישראל לרשות ניירות ערך.
רשות ניירות ערך קיבלה את האחריות הרגולטורית לפקח על תחום התשלומים. מדובר בתחום חדש יחסית, שבאופן מסורתי נוהל בלעדית על ידי הבנקים. כאמור, אחת ממטרות הרגולציה הפיננסית היא פיתוח שוק ועידוד התחרות, ובכל הקשור בתחום התשלומים – מדובר במטרה מרכזית וחשובה במיוחד. הענקת האפשרות לגופים מפוקחים בתחום התשלומים לשלם ללקוחותיהם ריבית על כספים המופקדים בחשבונות תשלומים היא נדבך משמעותי ביכולת של גופים אלה להתחרות בבנקים. זו הסיבה שהכנסת אפשרה זאת בחוק שחוקקה, וזו הסיבה שהרשות התייחסה לכך במפורש בטיוטת ההוראה שפרסמה. אז נכון, הרגולציה הבנקאית מותאמת לאתגרים הייחודיים הכרוכים בתשלום ריבית במנותק מרווחיות, וככזו היא נותנת מענה טוב לחשש מהסיכון ליציבות. בהיבט זה, בנק ישראל צודק, אבל האם הוא חכם? לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר ברגולציה מכבידה מאוד, שמתאימה רק לגופים גדולים שיכולים לשאת את המשאבים הרבים שהיא צורכת. במילים אחרות, גופים קטנים לא יוכלו לעמוד ברגולציה הזו, ואם נדיר את רגליהם מהתחום – אף אחד לא יתחרה בבנקים הגדולים.
במכתבו, בנק ישראל אומר לא. אסור לאפשר לנותני שרותי תשלום לשלם ללקוחות שלהם ריבית קבועה. למה? כי יש סיכון יציבותי, כי מדובר בגופים שאינם כפופים לרגולציה הבנקאית. למעשה, בנק ישראל בחר בשמירה על יציבות המערכת הפיננסית, והעדיף אותה בצורה מובהקת על פני יתר המטרות.
הרשות, לעומת זאת, אומרת כן ומציעה מתווה שיאפשר את תשלום הריבית בצורה אחראית. הוויכוח בין הרגולטורים חשוב, אבל הוא צריך להסתיים במתווה מוסכם שיאפשר פיתוח שוק ותחרות לבנקים. זו התוצאה הנכונה, גם למערכת הפיננסית וגם לציבור.
עו"ד ד"ר צבי גבאי הוא ראש מחלקת שוק ההון ורגולציה פיננסית במשרד עו"ד ברנע ג'פה לנדה ושות', ובעבר הממונה על האכיפה ברשות ניירות ערך
