העונש שנגזר על תוקף בת ה-10 בנגב מוצדק
העונש שנגזר על תוקף בת ה-10 בנגב מוצדק
מאז ניתן גזר הדין בעניין התקיפה המינית שביצע קטין בן 17 בילדה בת 10 בביתה בנגב, השיח הציבורי רועש וגועש. אכן מדובר במעשים חמורים ובזויים, אך השופטים לא יכולים להתעלם מגילו של הנאשם
מזה מספר ימים שהארץ סוערת וגועשת בעקבות גזר הדין המקל (כך נטען) שהוטל על קטין בן 17 אשר הורשע בתקיפה מינית של ילדה בת עשר בביתה שבנגב.
הקטין הורשע, במסגרת הסדר טיעון, במעשה מגונה בקטינה, בניסיון לבצע מעשה סדום ובהתפרצות למקום מגורים, בכך שפרץ ביחד עם שניים נוספים לבית ביישוב בדרום שבו ישנו בני המשפחה. הוא נכנס לחדר שבו ישנה הילדה, נישק אותה בחוזקה בפניה וביצע בה ניסיון למעשה סדום. עונשו נגזר לחמש שנות מאסר ופיצויים בסך 70 אלף שקל.
נתחיל מהמובן מאליו: המעשים בהם הורשע הנאשם הם חמורים, קשים ובזויים. השלכתם הקשה על נפגעת העבירה ומשפחתה מובנת לכל ואינה מצריכה הסברים. יתרה מכך, יש במעשים אלו כדי לערער את העצב הרגיש ביותר של כולנו. זה שעניינו בביטחון ילדנו. במיוחד כך, כשהפגיעה נעשית בביתנו שלנו. במבצרנו הפרטי. בשנתנו ותחת השגחתנו.
ואף על פי כן, ראוי לשאול: האמנם הצונאמי התקשורתי שאנו עדים לו נגד גזר הדין מוצדק? האמנם מדובר בענישה מקלה באופן מקומם ושערורייתי, כנטען כמעט מעל לכל במה?
ראשית, מושכלות יסוד. באופן מסורתי, לענישה הפלילית חמש מטרות מרכזיות: גמול (או בשפה מעט פחות מכובסת, נקמה), מניעה (כליאת הנאשם לצורך מניעתו מלבצע עבירות נוספות), הרתעה אישית (המכוונת כלפי הנאשם עצמו), הרתעה כללית (המיועדת לעבריינים פוטנציאליים) ושיקום.
אלא שמידת הרלוונטיות של מטרות ענישה אלו משתנה בהתאם לנסיבות הייחודיות של המקרה הנדון. בשל כך, ולהוציא חריגים, המחוקק אינו קובע עונש חובה או אפילו עונש מינימום לצד כל עבירה, אלא מסתפק בקביעת עונש מקסימום בלבד. על השופט היושב בדין להכריע מהו העונש הראוי בהתחשב בנסיבות המקרה ומאפייני הנאשם (ובלבד שלא יחרוג מרף הענישה המקסימלי).
ואכן, בכל האמור במאפייני הנאשם, החוק מקיים הבחנה ברורה וחדה בין נאשם קטין (שגילו בעת ביצוע העבירה היה מתחת ל-18) לנאשם בגיר. הסיבות לדיכוטומיה משפטית נוקשה זו בין בגיר לקטין הן מגוונות. חלקן אף ברורות מאליהן: לקטין אישיות שטרם הבשילה. מודעותו להשלכות מעשיו לעיתים מוגבלת. הוא נתון ומועד להשפעות חיצוניות וזרות. ובעיקר – סיכויי שיקומו והשבתו אל דרך הישר גדולים יותר.
אלא שדעת הציבור אינה תמיד נוחה עם יחסו זה של המשפט אל הקטין העבריין. במיוחד כך, כשמדובר בקטינים המבצעים עבירות פליליות חמורות כדוגמת אלו שבהן עסקינן עתה. במקרים אלו, אנו מתקשים לראות בעובדה שמדובר בקטין עניין כבד משקל שיש להתחשב בו. עבור רבים מאיתנו, מדובר בעבריין ותו לא. וככזה, יש להענישו במלוא חומרת הדין.
אלא שלמערכת המשפט, ולשופטים בפרט, אין את הפריווילגיה לנתק עצמם ממשמעות גילו הצעיר של הנאשם. למעשה, אין להם אף סמכות לעשות כן. מצוות המחוקק בעניין זה ברורה, ולאורה השופטים מחויבים בהתייחסות שונה לקטינים. לעתים, כזו שנותנת משקל ניכר גם לטובתו ולסיכויי שיקומו, והעדפתם של אלו על פני שיקולי ענישה אחרים.
ואכן, חמש שנות מאסר המוטלות על נער כבן 17 אינן שקולות לחמש שנות מאסר המוטלות על אדם שגילו 55. הרחקתו של נער בגיל זה מבית הוריו, וכליאתו מאחורי סורג ובריח למשך שנים, זהו עונש קשה מנשוא. למרבה הצער, לעתים הכרחי. אך בל יוקל הדבר בעיניכם. ובוודאי טוב וראוי שלא יוקל הדבר בעיני בית המשפט.
באירוע הזה, ובדומה למרבית האירועים הפליליים, אין מנצחים. קטין שביצע עבירה חמורה, ובנסיבות מחמירות, נידון ל-5 שנות מאסר. קורבן העבירה (ובני משפחתה) ימשיכו לשאת את צלקות הפגיעה בהם עוד שנים רבות. ומערכת המשפט, כך יש לקוות, תמשיך לאזן בין מכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זאת עובדת היותו של הנאשם קטין. הזעקה הציבורית (שכבודה במקומה מונח) לא תשנה זאת - וטוב שכך.
עו"ד ד"ר דותן רוסו הוא מרצה למשפט ופילוסופיה בקנדה. בעבר שימש כפרקליט בפרקליטות המדינה
