פרשנותפתרון כואב לחלשים - הכנסות המדינה צריכות להתבסס יותר על מסי יחידים
פרשנות
פתרון כואב לחלשים - הכנסות המדינה צריכות להתבסס יותר על מסי יחידים
המרכיב המרכזי של הכנסות המדינה ממסים הוא עדיין המע"מ, שהוא מס עקיף שנגבה עבור צריכה. אם הכנסות המדינה היו מתבססות במחציתן אפילו על מסי יחידים, החוב הממשלתי היה במקום אחר
הנתון המנחם היחידי שעולה בעיבוד הנתונים שהכינה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עבור כלכליסט לא מסתתר בהם וגם לא בטבלאותיה אלא בדו"ח השנתי של מנהל הכנסות המדינה של האוצר: עדיין המרכיב המרכזי של הכנסות המדינה ממסים (שליש ממנו) הוא מס ערך מוסף (המע"מ) שהוא מס עקיף שנגבה עבור צריכה כאשר רק כשליש (30%) מהכנסות המדינה מגיעים ממס על יחידים. אם הכנסות המדינה היו מתבססות במחציתן אפילו ממסי יחידים, מצבן הפיננסי של ממשלות ישראל היה נראה אחרת לגמרי. הגירעון הממשלתי היה נמצא במקום אחר, לבטח רמת החוב הממשלתי שלא לדבר על רמת והיקף השירותים האזרחיים – הממילא נמוכים.
המסקנה הזו מובילה לתובנה אחרת שיכולה להסביר את מדיניות המיסוי של נתניהו בתחילת הקדנציה השנייה: הבחירה שלו אז היתה להעלות את המע"מ ועוד מסים עקיפים אחרים (לרבות על אלכוהול, סיגריות ובלו). נתניהו הבין היטב שמעל 80% מהמס הישיר משולם על ידי החמישון העליון (העשירון העליון וה־9) ולא רצה להעמיס יתר על המידה. אליבא דנתניהו של פעם אי שם בשנים 2008–2009, הדבר עלול היה להוות תמריץ שלילי ולפגוע בצמיחה. לכן החליט "להעמיס" על כולם בצורה של "מיסוי עקיף". הנתונים המתפרסמים היום מסבירים את ההיגיון דאז: בהינתן המצב הנוכחי, הדרך להגיע לחרדים ולערבים – שכבר מהווים כשליש מהאוכלוסייה אבל צפויים להוות מחצית ממנה בעתיד הלא רחוק – היא באמצעות מיסוי על צריכה ולא על ההכנסה (לא מעבודה ולא מהון).
כלומר, הדרך להביא עוד הכנסות כדי לממן את הגירעונות שהוא יצר במו ידיו, חייבת לעבור במיסוי המגזרים שתורמים פחות ושתרומתם לצמיחה במשק קטנה. הפתרון הזה הוא רע מאוד כי הוא פוגע בעובדים החלשים ביותר. מסים כאלו הם ביסודם רגרסיביים הפוגעים בעניים יותר. לפי נתונים של האוצר, שיעור המע"מ האפקטיבי המשולם על ידי העשירון התחתון הוא 25% (רבע מההכנסה שלהם הולך למע"מ) לעומת 5% בקרב העשירון העליון. הפתרון של העלאת מע"מ הוא פתרון אכזרי המוסווה בטענה ש"כולם נפגעים". בפועל זו כסות יחצנ"ית למהלך שמגדיל את אי השוויון בחברה הישראלית. שיעור העוני היחסי בישראל, שעומד על 17.3%, שב ב־2019 למקום הראשון של ה־OECD כאשר עקף את ארה"ב – השיאנית ב־2018. העוני היחסי הוא מדד מצוין לאי שוויון כי הוא מבוסס על הכנסה חציונית במשק כולו וככל שהיא עולה, יחד עם השכר, מי שלא עובד נשאר מתחתיה.
העננים סביב הכלכלה העולמית בכלל והישראלית בפרט מתקדרים. המשמעות המאקרו־כלכלית של תהליכים אלה היא זינוק בגירעון הממשלתי כבר בחודשים הקרובים. במצב כזה יווצר צורך להגדיל הכנסות. במקום לטפל בבעיות העומק של המשק – הגדלת השתתפות בשוק העבודה, הגדלת הפריון של אותן אוכלוסיות במשק, כל אותן בעיות שאת טיפולן הוא דוחה כבר 20 שנה – נתניהו עלול להוציא שוב את "הגרזן" הזה מהכובע. כשזה יקרה, כמו תמיד בליווי ארטילריה דמגוגית, כדאי יהיה להיצמד לעובדות הבסיס הכלכליות.
