ראיוןאריאל היימן: "הממשלה שברה את החוזה עם המילואימניקים. הם לא יתנדבו בתנאים החדשים"
ראיון
אריאל היימן: "הממשלה שברה את החוזה עם המילואימניקים. הם לא יתנדבו בתנאים החדשים"
אריאל היימן, תת־אלוף במילואים וד"ר לגיאולוגיה, צופה בדאגה בשתי רעידות האדמה שמתדפקות על דלתה של ישראל: המהפכה המשטרית שכורתת את החוזה הסמוי בין אנשי המילואים למדינה ואת זו הגיאולוגית. האחת עלולה לחשוף חולשה אסטרטגית לאויבינו והשנייה מאיימת להרוג אלפים
חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, שמבינים דבר או שניים במושג הבומבסטי "ביטחון ישראל", התייצבו בשעת צהריים מעיקה של שלהי מרץ מול המצלמות, מנו ופרטו לפרטים את הסכנות המיידיות שמזמנת לישראל ההפיכה המשטרית שמקדמת הקואליציה בראשות בנימין נתניהו.
ההתרעה האסטרטגית שגיבשו נדירה בחריגותה, וראשונה מסוגה. היא מזהירה מהידרדרות לשפל חסר תקדים ביחסים עם ארה"ב, מדברת על התרחבות הקרע בחברה עד לכדי העצמתם של איומים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים, ובעיקר מזהירה מפני פגיעה אנושה בצה"ל עד לכדי התפרקותו.
הפגיעה הזאת כבר מורגשת בשטח, מסעירה ומטלטלת את מערך המילואים ומחלחלת במהירות למערכי הקבע והסדיר. אם לשפוט לפי מה שהתרחש בסוף השבוע האחרון מסביב לאחת המדורות בקפלן, כשנערים טרם גיוס העלו באש צווי התייצבות שקיבלו, הרי שהיא כבר מכרסמת בדור החיילים הבא. "אנחנו במצב מסוכן מאוד", מזהיר תת־אלוף (במיל') ד"ר אריאל היימן, לשעבר קצין המילואים הראשי (קמל"ר) הראשון של צה"ל וחוקר בכיר לצבא וחברה ב־INSS.
בהשכלתו הוא גיאולוג, וניכר שהוא מיטיב לזהות את התזוזות וההתחככויות הגסות של לוחות טקטוניים, כאלה שנראים לעין ומרגישים בימים הנוראיים האלה כמו אגרוף שמשתק את הסרעפת, ואלה שסמויים ממנה ונמדדים בסולם מגניטודה.
הוא מזהיר שגם שם וגם שם ישראל כבר נמצאת בשלב שאחרי הפעלת צופרי אזעקת האמת: "הנערים ששרפו את צווי ההתייצבות בלשכות הגיוס מדאיגים במיוחד כי מי שנמצאים בצבא, כמו חיילי הקבע והסדיר, הם כבר בתוך המסגרת הצבאית ונתונים להשפעה כלשהי. לעומתם, המועמדים לשירות ביטחון, המלש"בים, לא מושפעים מהמערכת הצבאית, חשופים ומופרים מהסביבה האזרחית כמו חברים ובני משפחה. הימשכות המשבר והעמקתו לשכבה הזאת ייצרו איום גדול על עוצמת הצבא".
לטוב ולרע, מי שהדליקו את הגפרור הזה הם המילואימניקים שגם לוקחים חלק מרכזי במאבק בהפיכה. מה הטריף אותם?
"הם מרגישים שגמרו להם את המדינה, ומבחינתם אי־מוכנותם להתנדב זה הכפתור שהם יכולים ללחוץ עליו כדי להשפיע. לאנשים יש יכולת ללחוץ ולהשפיע היכן שהם יכולים. ההסתדרות הכללית עשתה בשבוע שעבר צעד חריג ופתחה בשביתה כללית כי יש לה הכוח והיכולת לעשות את זה".
כל הזמן הזהירו אותנו שאם מערבבים פוליטיקה עם צבא זה יכול להתפוצץ. איבדנו את הבלמים?
"75 שנה היו כאן ממשלות שמאל וימין ולא הייתה מלחמה שחיילים לא הלכו אליה בנימוק שהם לא סומכים על הממשלה או על המנהיג ששולחים אותם לקרב. רבים מאנשי המילואים מרגישים כעת ששוברים להם את הכלים, שישראל נהיית מדינה אחרת, ומצדם הם מגיבים לשינוי פתאומי שחל בחוזה שלהם עם המדינה. איש מילואים שמשרת 40 יום בשנה במשך 20 שנה רואה עצמו כמי שצבר הון ערכי. אומר שהוא הרוויח את הזכות הזאת ביושר, כי הוא תורם ונותן ומוכן למות עם המטוס או עם הטנק שלו, ומבחינתו זה לגיטימי שהוא ישתמש בזה כעת. הוא אומר שאם הוא לא יגיב עכשיו למהלכים שמתרחשים, אין שום ביטחון לכך שכשהוא ירצה להגיב מאוחר יותר הוא אכן יוכל לעשות את זה, כי כללי המשחק משתנים".
אבל יש גם צד שני ויש גם משימה שחשובה יותר מהכל ולשמה בכלל נתכנסנו – הגנה על ביטחון המדינה אל מול איומים שמתעצמים, הרתעה שמתמסמסת בחזיתות וכשירויות שצבא כמו צה"ל צריך לשמר.
"ישנם אנשי המילואים שבעד המשך החקיקה ומצדם אין בעיה להתייצב בכל מצב ובכל מקרה. מערך המילואים שלנו קרוע ושני הנימוקים כבדי משקל. אני באופן אישי קרוע ביניהם כפי שגם מילואימניק שמודיע שלא יתנדב קרוע בתוך עצמו. גם הוא יודע מה קורה בשטח, שישראל היא לא פולין ולא הונגריה מבחינת המצב בגבולות. מלבד המהפכה, יש עלינו איומים רציניים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להזיק לצה"ל. אנחנו באמת לא קוסטה ריקה ולא הולנד. אנחנו לא יכולים להיות חלשים".
כשירות הצבא נפגעת? כי עם כל הכבוד לכולנו, איראן כבר מדינת סף גרעינית, היא מתקרבת עוד ועוד לרוסיה, לסין ולסעודיה, חיזבאללה מגלה עוררות מחשידה כלפי המצב.
"שבוע או שבועיים ואפילו חודשיים שלא מתאמנים או לא טסים לא מפרקים כשירות מבצעית של צבא. כמעט אין טייס או איש מילואים שלא נוסע לחו"ל, אפילו לתקופות ארוכות, ולכן הוא לא מתאמן הרבה זמן. אני מודאג יותר מהחלחול של המגמה הזאת למערך משרתי הקבע כי שם הוא יגרום לכך שמוחות טובים יברחו, וממילא יש משבר עמוק בשכבת הקצינים בדרגות סרן ורב־סרן שהצבא רוצה לשמר".
ביטחון ישראל נפגע בימים האלה?
"אני חושב שכן. האויב רואה את מה שקורה בענייני הפנים שלנו וההרתעה שלנו בעיניו נפגעת. הוא יכול להבין שמידת הלגיטימציה שיכולה לקבל הממשלה מהציבור כדי לצאת למלחמה לא גבוהה מאוד. תחשוב על תרחישי הלחימה עם עזה, על מטחים כבדים של רקטות על העורף, על ערי הדרום ועל ערי המרכז, ועל הנכונות של הציבור לשבת במקלטים במשך חודשיים כדי שהצבא יוכל להילחם. זה החוסן הביטחוני שלנו שנפגע".
אתה רואה תרחיש שחיזבאללה מנצל את הכאוס בארץ ופותח במתקפה?
"אם מחר פורצת מלחמה, יהיו 100% התייצבות ואין דיון על זה. אין לי ספק שאי שם, כשנסראללה מתלבט אם לעשות מהלך התקפי כזה או אחר כלפי ישראל, הוא מבין שכל פעולה כזאת רק תאחד אותנו ולכן הוא מסיק שלא כדאי לו להתערב".
היימן שימש בתפקיד קצין המילואים הראשי הראשון של צה"ל בין 2002 ל־2005, בתקופה ביטחונית סוערת שנעה לאורך כל הציר של האינתיפאדה השנייה ואיתה מבצע חומת מגן בג'נין, תוכנית ההתנתקות ופינוי גוש קטיף וצפון השומרון, ועד טראומת היציאה של צה"ל למלחמת לבנון השנייה ב־2006 מבלי שהיה מוכן אליה.
לדבריו, "לא הייתה הפתעה מסביב לרמת המוכנות שהייתה ואף אחד לא הסתיר את המצב. בכל רגע נתון הצבא צריך להחליט כיצד הוא משתמש במשאבים שלו. ברגעים מסוימים משקיעים יותר וברגעים אחרים משקיעים פחות".
למינויו בידי הרמטכ"ל ושר הביטחון דאז שאול מופז ובנימין (פואד) בן אליעזר קדמו שנים של שירות בתפקידים החיל השריון, עד תפקיד מג"ד וראש מטה אוגדת מילואים. את השירות הסדיר שלו הוא עשה בסיירת מטכ"ל.
אם מחר בבוקר פורצת מלחמת לבנון השלישית, איזה מערך מילואים יעמוד מול חיזבאללה?
"מאז 2006 היו כמה גלים של מאמצים להגדיל את מספר ימי המילואים ולשפר את הציוד ואת המוכנות הכללית של מערך המילואים, ולכן לדעתי מצב המערך כיום טוב יותר מזה שהיה בזמן מלחמת לבנון השנייה. עם זאת, הוא לא בכשירות גבוהה. הוא חסר ציוד, חסרים ימי מילואים לאימונים והשמיכה באופן כללי קצרה. גם מערך המילואים היה רוצה להתאמן יותר וגם הצבא רוצה לאמן אותו יותר ולרכוש עבורו יותר ולצייד אותו בציוד הטוב והמתקדם ביותר, אבל יש מגבלת משאבים".
בכלל, מדובר במערך שהיקפו זעום. הם מעטים, המילואימניקים.
"הם בסך הכל 1.5%-1% מהחברה הישראלית וזה כלום. הרי בין גיל 0 ל־21 לא עושים מילואים ומעל גיל 45 הצבא כבר משחרר, כך שיש לנו את הקבוצה של גילאי 22 עד 45 שבכלל שירתו בצבא והיו בתפקידי לחימה או תומכי לחימה. מקבוצת הגיל הזאת נוציא את החרדים, את הערבים, את אלה ששירתו בתפקידים משרדיים או בעלי משלח יד שמערך המילואים לא צריך, כך שלא נשארים בסופו של דבר הרבה אנשים.
"בפועל, הצורך במילואים מבחינת החברה הישראלית הולך ונהיה קטן. אם פעם היית הולך ברחוב עם מדי מילואים, היו פורסים לך שטיחים אדומים. היום לא כולם גאים בזה. אחרים אולי יקראו להם פראיירים, זה אף על פי שהמילואימניק לא מרגיש פראייר. יש לו מניעים אחרים לגמרי שהופכים אותו למילואימניק כמו שליחות, חברה, מעמד אישי ומשמעות".
ומה מצב המערך הזה טרום המאבק בהפיכה?
"שברירי. הוא לא מתוגמל כראוי, לא ערכית ולא כלכלית, והמצב הנוכחי שלו מחייב בניית מודל חדש שעל בסיסו הוא יפעל. לפי החוק, גדוד מילואים יכול לבצע תעסוקה מבצעית פעם אחת בשלוש שנים, וזמן קצר לפני שפרצה המחאה ובלי קשר אליה, הצבא החליט שזה יהיה פעמיים בשלוש שנים בשל המצב הביטחוני והעלייה בנפח הפעילות. ידרשו מהסוס יותר ויותר, הסוס ייתן ויעשה עד שיפסיק".
ובנוסף לכל אלה, גם משהו בסיסי בין המדינה למילואימניקים נשבר במהלך החודשים האחרונים. שלא לדבר על מתקפות רעילות וחסרות תקדים שכוונו אליהם מצד שרים בממשלה.
"הרבה איזונים הופרו פה ואנחנו בבעיה קשה. במשך כל השנים התקבעה התפיסה שבין המילואימניק למדינה יש חוזה סמוי. לפי החוזה הסמוי הזה, המדינה יכולה לדרוש מאיש המילואים שייתן את כל כולו בשירות. שיתייצב לאימונים, שיקדיש לה את הזמן, יביא את האנרגיות ואת כל היכולות שלו, ואם צריך, גם יקריב את חייו. מנגד, איש המילואים מצפה מהמדינה לתמורה בצורה של הכרה והערכה ושיינתנו לו משימות ערכיות".
כלומר, שאף אחד לא ייתן לו ביום מן הימים את הפקודה "למחוק את חווארה" או להפציץ בית שיורים ממנו גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע.
"נכון. והמילואימניקים אומרים שישראל הופכת למדינה לא דמוקרטית ומצדם הם לא יכולים לסמוך על כך שהמשימות שהם יקבלו בעתיד יהיו באותה רוח שהייתה כשכרתו את החוזה הסמוי שלהם עם המדינה. מצד אחד, המדינה דורשת מהם להתנדב ולהקריב, ומצד שני, מפרה את הסיכומים שלה איתם. בתנאים החדשים שהמדינה מנסה להכתיב הם לא יהיו מוכנים להתנדב".
אנחנו מדברים על התנדבות או על חובה חוקית?
"לפי החוק, זאת חובה אבל דה פקטו מערך המילואים מבוסס על התנדבות. מי שלא ירצה לשרת במילואים ימצא את הבוהן הכואבת או את הסבתא החולה כדי להשתמט. מהצד השני, כל מי שמחה עד לרגע זה לא סירב לצו חוקי. חוק המילואים מסדיר בצורה ברורה כמה פעמים אפשר לקרוא למשרת מילואים בכל שנה, כמה זמן התראה צריך לתת לו ועוד. אלא שבמקרה של טייסים, מ"פים ומג"דים שצריכים להתייצב ביחידות שלהם בתכיפות גבוהה, הם תמיד נמצאים בחריגה מהקבוע בחוק ולכן הם מתנדבים. אם הם ייקראו במסגרת צו חוקי הם יבואו, אבל לא יתנדבו במדינה שהפרה את החוזה שלה איתם".
כל המשבר הזה הפיך? יש עוד מה להציל או שכבר חצינו כל רוביקון וכל קו אפשרי?
"נגרם כבר נזק עצום. אם נניח שמהרגע עוצרים את הכל, גונזים את כל החקיקה ולא רק אותה, כי ישנה גם ההתגברות שבאמצעותה מתכננים לפטור חרדים משירות וחוקים נוספים שאמורים לשמש את המעטפת הרחבה של החקיקה — עדיין יש סיכוי".
בינתיים אנחנו שומעים את מירי רגב מבטיחה שמלאכת החקיקה תתחדש מיד אחרי יום העצמאות.
"אני מודאג מהקולות האלה. בהינתן מצב שכל החוקים עוברים, קשה לי לצפות את עוצמת רעידת האדמה שתהיה כאן והמשמעויות שלה. זה עלול להיות אסון לאומי בדרגה הגבוהה ביותר שיוביל גם להתרופפות ביכולות המבצעיות של צה"ל".
העיסוק הנרחב בחקיקה להחלשת מערכת המשפט והשתלטותו על סדר היום דחקו לשוליים את הדיונים המתבקשים כל כך על הקטסטרופה שאורבת למדינת ישראל או למדינת יהודה, לדמוקרטיה הנאורה או לדיקטטורה החשוכה שעוד עלולה להרים פה ראש בשם מנוסתו של ראש ממשלה שנאשם בשחיתות מאימת הדין. כמעט שלא מדברים על רעידת האדמה הממשית שמאיימת על ישראל. תזכורת לכך שהכל יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע התקבלה בפברואר האחרון בצורה של סדרת רעידות אדמה שפקדו את דרום טורקיה ואת סוריה וזרעו חורבן, הרס והרג רבים.
1 צפייה בגלריה
שרת התחבורה מירי רגב. מבטיחה שמלאכת החקיקה תתחדש אחרי יום העצמאות
(צילום: יואב דודקביץ)
נראה שזה כאילו עבר לנו ליד האוזן. לא הזיז פה לאף אחד.
"רעידת האדמה הזאת שמה עלינו, על ישראל, זרקור ענק. זה יקרה גם כאן. התראיינתי על זה איפה שרק יכולתי, ביקשתי מכל מקבלי ההחלטות שיסתכלו או יתעניינו רק 5 דקות ביום בשקורה בימים האלה בטורקיה, בתקווה שזה ישכנע אותם לעשות משהו".
ויצא מזה משהו?
"הגישו את תקציב המדינה אבל אף אחד לא קם ואמר שהפקנו לקחים ממה שקורה בטורקיה ולכן החלטנו להקצות 5 מיליארד שקל לחיזוק מבנים. לא עוסקים בזה, וכאן אני מדבר דווקא על הפקידות הלא פוליטית במשרדי הממשלה. מצדם, גם אף אחד מהשרים לא התעקש לראות תוכניות עבודה לקראת התמודדות עם רעידת אדמה".
מה התרחיש?
"תרחיש הייחוס של הממשלה מדבר על 7,000 הרוגים, חצי מיליון איש ללא קורת גג בשלב ראשון לפחות, ורבע מיליון איש שלא יורשו באף שלב לשוב לבתיהם".
איפה ישכנו אותם?
"ערי אוהלים, אני מניח. המערכות לא ערוכות לזה. אנשים יחיו באוהלים במשך שנים על גבי שנים. תחשוב כמה זמן לוקח לבנות בתים חדשים. ולפני זה צריך לפנות הריסות. אין כאן גוף עם אחריות, סמכות ותקציבים שאמון על רעידת אדמה בזמן שהיא קורית, בימים שאחרי שהיא קורית ובשבועות ובחודשים שלאחר מכן, ויהיה אחראי על שיקום ההרס והטיפול בנפגעים".
ההתנהלות מסביב לאיום הזה נראית כמו הדחקה אחת גדולה. שזה משהו שפשוט לא רוצים לגעת בו.
"זאת שאלה סוציולוגית מעניינת. הרי רעידת אדמה חזקה והרסנית היא לא שאלה של האם אלא שאלה של מתי. זה יכול לקרות באמצע הסדר וזה יכול לקרות בעוד 30 שנה. הממשלה כן עוסקת במשבר האקלים, אף על פי שכנראה נוכל להתמודד איתו מחר בבוקר ומי שיש לו מזגן בבית די יסתדר. אבל בכל הקשור לרעידות אדמה היא לא עושה כלום, אף על פי שאפשר וצריך לעשות המון. אני מניח שזה כל כך גדול עליהם עד כדי כך שמוותרים מראש ואומרים שמה שיהיה יהיה".
