לחזור לשיטת הסֶנְיוֹרִיטִי
לחזור לשיטת הסֶנְיוֹרִיטִי
לאחרונה התפרסמו שני מאורעות הקשורים לבחירת נשיאי בתי משפט מחוזיים שפגעו בתדמיתה החבוטה של מערכת המשפט. הראשון קשור לשיחות שניהל השופט איתן אורנשטיין בהיותו שופט במחוזי בתל-אביב עם ראש לשכת עורכי הדין אפי נווה. שיחות שמהן עולה לכאורה שבין השניים עלו יחסי תן-וקח. השני קשור למינוי נשיא/ה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. סאגה שעדיין לא הסתיימה לגמרי וישנה מחלוקת לסיבות לכך.
הצופים שאינם בקיאים בתחום, עלולים לחשוב כי מעשים כגון אלו הם עניין שבשגרה, והחידוש במקרים שציינו הוא שהם נחשפו לתקשורת. לכאורה תמיד היו מעשים לא כשרים ועסקאות בחדרים אפלים, שפשוט לא התגלו. אולם המציאות שונה לחלוטין.
עד לפני כמה שנים, בכל הערכאות שלטה שיטת 'הסֶנְיוֹרִיטִי' (או "וותק"). דהיינו, נשיא/ה היו אלו אשר היו בעלי הוותק השיפוטי הרב ביותר. כשפרש/ה הנשיא/ה, נבחר במקומה השופט/ת בעל הניסיון הרב ביותר באותו בית משפט. שיטה זו נהגה בכל בתי המשפט, מבית המשפט העליון, ועד לבית משפט השלום, כולל בתי הדין לעבודה. גם סגניו התמנו באותה צורה. ההנחה הייתה שבעל/ת הניסיון הרב ביותר, תדע יותר להתמודד עם השאלות הניהוליות. צריך לזכור שבדרך כלל קשה לדעת מראש מי יהיה השופט שיתמנה לנשיא. זאת משום ששופטים פורשים, מתקדמים, עוברים לבתי משפט אחרים, וכן הלאה. אולם כל פעם שהיה צורך בנשיא ו/או בסגן נשיא, כך התמנה המועמד.
היתרון של שיטת הסניוריטי ברור. בשיטת זו, המועמד לא צריך לשאת פנים לאיש, למצוא חן בעיני איש, או להכיר טובה לאיש. יש עצמאות מוחלטת לנשיא/ה בתפקידה/ו שנגזרת בין השאר מהעובדה שאיש לא גומל לו/ה טובה במינויו לכהונה. השיטה פעלה היטב ב-'דור הישן' של השופטים ואיש לא מחה כנגדה. נציין שלפי החוק היבש, הממנה הוא שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון. אולם גם שרי המשפטים וגם נשיאי העליון לדורותיהם מחלו על כבודם והעדיפו את שיטת הסניוריטי.
אלא שלפני מספר שנים הוחלט לשנות זאת. השינוי הוצדק בטענה שלא תמיד השופט הוותיק ביותר הוא בעל כישרון ניהולי ויכולת לנווט את בית המשפט. לכן מן הראוי לבחור את המועמד המתאים ביותר. לצורך זו תוקם כל פעם וועדה שתבחר את הנשיאים.
החלטה זו התעלמה מהעובדה שכדי להתמנות על ידי ועדה צריכים המועמדים למצוא חן וחסד בעיני חבריה. הדרך להיבחר תהיה זרועה על ידי לחצים, שתדלנים, ריצוי פני חשובים, וקשרים אישיים שעל המועמד לפתח. האירועים שהוזכרו למעלה לא קרו בעבר, והם תוצאה ישירה של השינוי.
מעבר לכך, מהיכן הסברה כי ועדה שעיקרה פוליטית תצליח לבחור נשיא/ה בעל/ת כישרונות ניהול מעולים יותר? המציאות הראתה שבחירה באמצעות ועדה לא הוכיחה את עצמה כטובה מבחירה על פי וותק. אוקיינוסים של דיו נשפכו בעולם האקדמי בניסיונות שווא לקבוע אלו כישורים רצויים לניהול איכותי. עד היום למיטב ידיעתנו אין שום מחקר שקבע תכונות אלו, וקל וחומר לא הוכח שוועדת מומחים יכולה לנבא אותן. ההיפך הוא הנכון. קיימים מחקרים לא מעטים המעידים על הטיות, משוא פנים, דעות קדומות, ומגרעות אחרות בהחלטות ועדות. תלונות על תפקודם של נשיאים אלו או אחרים היו בעבר, קיימים היום, ומן הסתם יהיו גם בעתיד. לפעמים בצדק, ולפעמים שלא. אולם שיטת הוועדות לא פתרה ולא תפתור דבר.
הוויכוח כיום על בחירת נשיא לבית המשפט העליון, נובע מאותו חטא קדמון. קשה לקבל מצב שבו כל הנשיאים נבחרים על ידי ועדות למעט נשיא/ת בית המשפט העליון. אם מניחים אנו כי הוותיק מבין שופטי/ות בית המשפט העליון הוא גם בעל יכולת ניהולית, מדוע לא שופטי בתי המשפט הנמוכים יותר? ברגע שבוטלה שיטת הסניוריטי בערכאות הנמוכות, ניתן היה לחזות שייעשה ניסיון לבטלה גם בבחירת נשיא/ת בית המשפט העליון.
המגרעות שבשיטת הוועדות עולות בהרבה על היתרונות. שיטת הוועדות לא בוחרת מועמדים טובים יותר, אלא מעודדת מרפקנות, תככנות, קשרים, וקואליציות אינטרסנטיות. שני המקרים שהזכרנו הם הפירות הבאושים של שינוי השיטה. אין מקום לכך כשמדובר בתפקידים שיפוטיים שבהם חובה על השופטים לשמור מרחק כמידת האפשר מבעלי כוח אחרים. אכן, לפעמים אין מנוס מוועדות, אך אין גם צורך להוסיף עליהן כשאין צורך בכך
מן הראוי לחזור לשיטת הסניוריטי, לא רק בבית המשפט העליון שהשיטה בו צריכה להישאר הנוהגת, אלא בכל הערכאות, ויפה שעה אחת קודם
ד"ר אברהם טננבוים הוא שופט בדימוס, ומרצה במכללה האקדמית ספיר
