פרשנותדו"ח מררי: הממצאים החמורים הם רק ההתחלה
פרשנות
דו"ח מררי: הממצאים החמורים הם רק ההתחלה
הדו"ח חייב לשמש בסיס לתיקון החוק ודרכי הפעולה, וליצירת מנגנוני פיקוח הדוקים על שימוש המשטרה ברוגלות נגד אזרחים. פרקליט המדינה חייב לבחון האם יש צורך גם בחקירה פלילית
הממצאים החמורים של דו"ח מררי והמסקנות החדות שלו חייבים לשמש כבסיס להסדרה גורפת ועמוקה של פעילות המשטרה, בכל הקשור להאזנה באמצעות תקשורת בין מחשבים.
הדו"ח המפורט הוא שלב ראשון במהלך קריטי של תיקוני חוק נדרשים, תיקון דרכי הפעולה, ויצירת מנגנוני פיקוח ובקרה הדוקים על השימוש שעושה המשטרה בתוכנות סייבר התקפי, דוגמת פגסוס של NSO, לאיסוף מודיעין וחקירות נגד אזרחים ישראלים. משטרת ישראל, קובע הדו"ח, זאת שמופקדת על שמירת החוק והמנהל התקין, חרגה ממנו ופעלה שלא לפי הדין.
עיקרי הממצאים וההמלצות של הצוות הם מסמרי שיער במדינה דמוקרטית: המשטרה שאבה מידע מטלפונים ניידים בניגוד לדין (יומנים, פתקים, אנשי קשר, אפליקציות ועוד), חרגה מסמכות שניתנה לפי חוק האזנת סתר, לא ניוונה את היכולות של הרוגלות כפי שטענה כדי למנוע איסוף מידע אסור מטלפונים, לא דאגה להליכי פיקוח ובקרה, לא פעלה בליווי יועצים משפטיים, הליכי האישור להפעלה של הרוגלות לא היו מספקים, ובהיעדר חקיקה מפורשת הפעולות הוסתרו ממשרד המשפטים. למעשה, המשטרה התייחסה לאזרחים חשודים כאל גורמים עוינים, ודילגה מעל זכויות הפרט שלהם.
הדו"ח, שמוכיח שהמשטרה פעלה במשך שנים למצער מתוך שיקול דעת לקוי, מתחת לאף של בתי המשפט, הפרקליטות והכנסת, ומאחורי הגב של אזרחי המדינה, צריך להוביל לאחת משתיים: חקירה פלילית נגד האחראים, או הקמת ועדת חקירה. הדו"ח, בחלקו הגלוי, נמנע מלנקוב בשמותיהם של האחראים לפעילות הגורפת הזו נגד אזרחים. אבל לאזרחים מגיע לדעת לא רק מה קרה, אלא גם מי נתן את ההוראות. מי אחראי ולמי לפנות כדי לקבל דין וחשבון.
מאז שצוות מררי החל לעבוד, לפני כחצי שנה, נחשפו בבתי המשפט שלושה מקרים של ההדבקה ברוגלה ושל שאיבת מידע שאינו חלק מצו שיפוטי ואינם עומדים בכללי האזנת הסתר. המקרה האחרון והטרי שבהם הוא של מורן שגב, בת זוגו של ראש עיריית חדרה המושעה צביקה גנדלמן. המשטרה, כך התברר ממסמך רשמי שהוגש לבית המשפט, מודה ששאבה מהנייד של בת הזוג במסגרת חקירה סמויה אנשי קשר ופרטים נוספים שלא פירטה מהם. זו אינה האזנת סתר, אלא פשוט חיפוש סמוי – גם אם המידע לטענתה לא עבר ליחידה החוקרת.
למקרה של שגב קדמו גם פרשת הטלגראס, שבה הודתה המשטרה בבית המשפט שחדרה לניידים של שני חשודים ושאבה מידע שאינו האזנת סתר. אצל אחד מהם, למרבה התדהמה, היא הודתה שהרוגלה הופעלה "מחוץ לתקופת הצו". שזה במילים פשוטות: אין צו. גרוע מכך, באותו מקרה גם הודתה המשטרה לראשונה ששאבה פתקים והודעות "מחוץ לתקופת הצו".
המקרה השלישי והמוכר מכולם הוא בתיק 4000. שאיבה של מידע אגור "בחריגה מצו", לשון הודעת הפרקליטות, אנשי קשר ומידע נוסף שלא פורט, מהנייד של מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, עד המדינה שלמה פילבר.
שלושת המקרים האלה הם קצה הקרחון – ואלה מקרים שנחשפו רק בגלל עקשנות הסניגורים, לא ביוזמת המשטרה או הפרקליטות. לאור היקף הפעילות שנחשף בדו"ח מררי, ניתן להניח שככל שיחלוף הזמן יצופו עוד ועוד מקרים מהסוג הזה.
לכן דו"ח מררי, ש־98 העמודים הגלויים שבו מעידים על השקעת מאמצים רבים ומבורכים, צריך להיות ההתחלה, לא הסוף. התשתית שממנה מתקדמים לחקר כל האמת. הדו"ח אינו מספק מענה לשאלות הקשות. הוא אינו מתמודד עם השאלה הדרמטית: איך המשטרה עשתה דין לעצמה והכניסה לשימושה כלי נשק אימתני כל כך שמופנה נגד אזרחי המדינה, תוך צפצוף על כל נהלי האזנות הסתר.
אם להשתמש בקלישאה שהמשטרה אימצה לעצמה כתגובה רפלקסיבית בפרשת הרוגלות, גם צוות מררי היה "מנוון". הוא אמנם אסף מידע טכנולוגי, קיבל מידע מכווין ממקורות "כלכליסט" ככל שהיה ניתן למסור כזה, והזמין ופגש גורמים רבים להופיע מולו. אבל בסופו של דבר, עם כל הכוונה והרצון, לצוות לא היו סמכויות חקירה, זימון עדים או תפיסת מסמכים. מי שהגיע, הגיע מרצונו. מי שמסר מידע, מסר מה שהיה לו נוח.
צוות מררי לא היה יכול לחייב איש, וחלק מהגורמים שאליהם פנה אכן סירבו להגיע. חשוב מכך: הצוות גם לא היה יכול להבטיח חיסיון מהעמדה לדין לאלה שיופיעו מולו, או הגנה מפני הפרת הסכמי סודיות שעליהם חתומים מי שהיו או עודם ביחידת הסיגינט של המשטרה. במצב הזה, לא היתה לצוות מררי היכולת להגיע לחקר מלא של האמת.
הצוות גם מודה שביצע רק בדיקות מדגמיות ביחס למידע החורג שהפיקה המשטרה, ויותר מזה: חלק מהבדיקות מבוסס על מסמכים שחטיבת הסיגינט בעצמה העבירה. קשה להבין מנגנון בדיקה שבו הנבדק מחליט מה הוא מעביר.
במסגרת הליך ההחלמה והשיקום, על פרקליט המדינה עמית איסמן - לאחר שיעיין גם בחלק החסוי של הדו"ח - להחליט אם עולה חשד לפלילים שמעבר להתנהלות רשלנית של גורמים במשטרה. האם יש "זדון" ו"כוונה", כפי שלמרבה האירוניה המשטרה נוהגת לייחס לחשודים. אם הוא סבור שחשד כזה קיים, לא יהיה מנוס מחקירה פלילית, על ידי גורם שאינו "נגוע" בעבודה צמודה מדי עם המשטרה.
אפשרות אחרת היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון, עם סמכויות חקירה ואזהרה שלא היו לוועדת מררי. הסיכויים לכך, בוודאי במצב הפוליטי הנוכחי, קלושים. בכנסת הנוכחית אמנם עברה הצעת חוק טרומית להקמה של ועדה חקירה לשימוש ברוגלות, אבל האינטרס של אתמול אינו האינטרס של מחר. הפוליטיקאים כבר הוכיחו את הקושי שלהם לשים בצד את האינטרס האישי לטובת האינטרס הציבורי. זכויות אזרח אינן מחזיקות מעמד כשמנגד עומד כיסא בפרלמנט.
