דעהשנה לליל גלנט: עכשיו זה כבר להיות או לחדול
דעה
שנה לליל גלנט: עכשיו זה כבר להיות או לחדול
בשנה שעברה יצאנו לרחוב בשביל לעצור מהלך מסוכן אחד של ממשלה חסרת אחריות. במציאות הנוכחית זה כבר לא מספיק. ישראל זקוקה לשינוי רדיקלי
לפני שנה, סביב השעה 1 בלילה, כתבתי טור על "ליל גלנט". הייתי שם בין הראשונים, ראיתי איך כמה עשרות מפגינים על מחלף השלום הפכו לנחשול אדם ענקי שהבעיר את המדינה באופן הכי מילולי שאפשר. ראיתי פחד, כעס, אלימות. באותו לילה גם ראיתי תקווה.
את הטור הזה אני כותב ממוצב קטנטן בגבול הצפון. יש לי פה לפטופ ועמדת עבודה שלמה. ככה זה כשאנשים עם קריירה ומשפחה התרגלו לחיים מרחוק – הם מביאים שולחנות, כיסאות עבודה, ווייפי. הרי בין שמירה לפטרול אי אפשר להתנתק לגמרי, ומוכרחים לשמור על הפרנסה, על הזוגיות, על המשפחה. עשרות אלפי אנשים נמצאים כרגע במצב שלי. חלקם כמוני בצפון, יש מי שסביב ג'נין וטול כרם, אחרים בתוך רצועת עזה. מצב החירום הפך לשגרה, הזוועה הפכה לשגרה, האימה הפכה לשגרה.
ליל גלנט על ההתעוררות האזרחית האדירה שהייתה בו נדמה כעת כמו זיכרון רחוק, כמעט מתוק. משהו שאפשר להתגעגע אליו. זוכרים איך היינו פעם? היינו צעירים, כועסים, האמנו שאפשר לשנות. קשה בכלל למתוח קו בין נקודת הזמן ההיא לנקודת הזמן הנוכחית. איפה התקווה ההיא שבערה על נתיבי איילון? האם היא עוד קיימת במדינת ישראל? האם היא עוד רלוונטית? הרי עשינו הכל – הלילה ההוא התרחש בגלל שר ביטחון שהתריע שאנחנו נמצאים בסכנה ביטחונית אדירה, ובסופו של דבר היא הגיעה, איומה ונוראה. והיא לא הולכת לשום מקום, מסרבת לעזוב.
איך בכלל ניתן להחזיק בתקווה כשכל נורות האזהרה הפכו מצהובות לאדומות? המשבר הכלכלי, האיום הביטחוני, הבידוד הבינלאומי, השסע החברתי – כולם הפכו למעין סערה מושלמת שכולנו חיים בתוכה. ועל תזמורת האימה הזו מנצחת החבורה הכושלת והמוטרפת ביותר שניתן היה לדמיין, ובראשה עומד קברניט שמוכן לסובב את ההגה ישירות אל תוך הקרחון מבלי למצמץ.
בשנה שעברה יצאנו לרחוב בשביל לעצור מהלך מסוכן אחד של ממשלה חסרת אחריות. במציאות הנוכחית זה כבר לא מספיק. ישראל זקוקה לשינוי רדיקלי. עמוק. לא תיקון קוסמטי כזה או אחר. להיות או לחדול זו כבר לא קלישאה אלא מציאות חיינו העגומה. אנחנו לא זקוקים לעוד ליל גלנט אלא למשהו גדול יותר, חריג יותר, שיעיף מפה את כל חדלי האישים שהפכו את המדינה האהובה שלנו לצל של עצמה. אנחנו חייבים את זה לעצמנו ולילדים שלנו, אחרת הם והנכדים שלנו כבר לא יוכלו להרשות לעצמם לגור בארץ הזו.
קשה למצוא תקווה בימים האפלים הללו, ואולי אצל רבים מאיתנו ששילמו מחירים כבדים מנשוא היא כבר לא קיימת. ולכן אנחנו חייבים ליצור אותה, אנחנו חייבים לסובב את ההגה של הספינה בעצמנו, כי אף אחר לא יעשה את זה במקומנו.
