מה היקף אחריותה של רשות ני"ע להפסדי משקיעים בשוק ההון ?
מה היקף אחריותה של רשות ני"ע להפסדי משקיעים בשוק ההון ?
מהם גבולות אחריותה של רשות ניירות-ערך בישראל בגין הפסדים של משקיעים ? זו השאלה המעניינת שניצבה במרכזה של פרשת יוטרייד, שהגיעה לאחרונה לסיומה בבית המשפט העליון. כתבתי על כך לאחרונה בבלוג שלי "איפה הצדק?".
עיקרי העובדות הן שחברת יוטרייד (בבעלות אביב טלמור) גייסה בשנים 2015-2012 ממאות לקוחות כ- 25 מיליון דולר לצורך השקעה במסחר אלגוריתמי, מסחר בבורסה המבוסס על תוכנות מחשב. בדיעבד התברר כי הליך גיוס הלקוחות היה מושתת על מצגי שווא והסתרת מידע וכי יוטרייד פעלה בשיטת השיווק הרשתי ("פירמידה"), כלומר השתמשה בכספים שגויסו מלקוחות חדשים כדי לממן בקשות משיכה של לקוחותיה הוותיקים. הפרשה התפוצצה בסוף 2015. בעלי החברה, אביב טלמור, נמלט לחו"ל אך חזר לישראל וכיום הוא עומד לדין פלילי באשמת גניבה, מירמה בנסיבות מחמירות ועוד.
ארבעה מלקוחות החברה שהשקיעו בחברה בסמוך לפני קריסתה, בשנת 2015, והפסידו את כספם, תבעו את רשות ניירות ערך בטענה כי רשלנותה גרמה להם נזקים.
רשות ני"ע פנתה ליוטרייד והבהירה לה כי היא מנהלת תיקי ני"ע ללא רישיון, אך יוטרייד טענה כי היא כלל אינה נזקקת לרישיון, וכי הבהירה למשקיעים כי אין לה רשיון.
בחודש דצמבר 2015 נקלעה החברה לקשיים ולא יכלה להשיב ללקוחותיה את כספיהם. הרשות פנתה באותו חודש לבית המשפט וניתן לבקשתה צו מניעה האוסר על החברה לגייס לקוחות חדשים. מיד לאחר מכן נכנסה ליוטרייד להליכי פירוק.
שופטת בית המשפט המחוזי רות רונן (כיום בבית המשפט העליון) קיבלה באופן חלקי את התביעה ופסקה כי על רשות ני"ע לפצות את המשקיעים מאחר והיא התרשלה בכך שלא פעלה תוך זמן סביר נגד החברה לוודא שהיא אכן מפסיקה את פעילותה. הרשות חויבה בפיצוי המשקיעים בשיעור של 70% משווי נזקיהם, (ביהמ"ש ייחס לתובעים אשם-תורם של 30%), בסך כולל של 900,000 ש"ח.
הרשות ערערה לבית המשפט העליון, שקיבל במלואו את הערעור וביטל את חיוב הרשות לפצות את המשקיעים.
מעניין לציין ששלושת השופטים בעליון ראו את הדברים באורח שונה לגמרי זה מזה, אף שכולם סברו שיש לקבל את הערעור, במידה כזו או אחרת.
עם זאת, זהו אחד מאותם מקרים בהם שאלו את דעתם של 4 שופטים שונים, וקיבלו 4 דעות שונות...
דעת הרוב בבית המשפט העליון, מפי השופט דוד מינץ, היתה שהרשות כלל לא התרשלה, ופסיקתו התבססה על שיקולי מדיניות של מניעת הרתעת רגולטורים. השופט מינץ קובע כי על בית המשפט "לנקוט זהירות גדולה" בהטלת אחריות על הרגולטור (הרשות).
השופט גרוסקופף הצטרף אמנם למסקנת השופט מינץ, אך הנמקתו שונה בתכלית. הוא סבר שהטלת אחריות על הרשות משמעה העמדת הקופה הציבורית כרשת בטחון לכיסוי הפסדי משקיעים, שבחרו בהשקעה מסוכנת ביודעין. השופט גרוסקופף קובע כי בפני התובעים היו נורות אזהרה רבות, שהם התעלמו מהם. בין היתר – התשואה החריגה שהובטחה להם (גבוהה מכל השקעה מקובלת); היעדר בטוחה אמיתית לכספם; היעדר מנגנון לגידור סיכונים; העובדה שהחברה הודתה שאין לה רישיון, ולכן אינה מצויה תחת פיקוחה של הרשות לני"ע; ובנוסף- העובדה שסמכות השיפוט הבלעדית בכל ענין הנוגע להשקעתם, נמסרה לבית המשפט של ... סיישל.
בנסיבות אלו, אם על אף סימני האזהרה הללו החליטו המשקיעים להשקיע מאות אלפי ש"ח), אין מקום שרשות ני"ע תפצה אותם, אם תקוותם לרווח מהיר וגדול נכזבה.
עמדת הביניים בין עמדת הרוב בעליון לבין השופטת רונן במחוזי היתה זו של המשנה לנשיאה, השופט הנדל, שסבר כי הרשות התרשלה. הנדל קובע כי הרשות היתה צריכה לפעול מהר יותר (אם כי לא מהר כפי שסברה השופטת רונן), ועל כן סבר שיש לחייב את הרשות באופן חלקי בלבד לנזקי התובעים, רק ביחס לחלק קטן יותר של כספם. השופט הנדל סבר שהאשם התורם של התובעים צריך להיות גדול יותר - 50% ולא 30% בלבד, כפי שקבע המחוזי.
לא פשוט לסכם פסק דין המציג 3 דעות שונות לגמרי של שופטי בית המשפט העליון, כאשר מנגד עומדת גישה שונה בתכלית של שופטת רביעית בבית המשפט המחוזי.
למקרא 4 העמדות, אני אישית מעדיף את גישת השופטת רות רונן, שדווקא החמירה עם רשות ניירות ערך.
האיפוק השיפוטי, בו מצדד שופט מינץ לענין אי-התערבות בשיקולי הרשות, מוגזם. מציאות החיים מלמדת כי חלק גדול מהרשויות בישראל (ואין הכוונה לרשות לני"ע, דווקא, שהיא מהרשויות היותר מוצלחות) הן מאוד לא-יעילות, איטיות להחריד, מתקבלות בהן החלטות רבות לא ענייניות, חלקן משיקולי יוקרה ואגו, ולא הכרח משיקולי טובת הציבור או משיקולים עניינים. ולכן אפשר לערער ולהרהר אחר הנחה א-פריורית כאילו הרשויות פועלות באופן תקין ואין להתערב בשיקול דעתן.
יתרה מזאת, אם עוסקים בשיקולי מדיניות, יש סיבה טובה דווקא לבוא חשבון עם רשות שהתרשלה, ככל שהתרשלה. זהו אינטרס ציבורי מובהק שגופי ציבור יידעו שהם עלולים לתת את הדין אם הם יתרשלו או לא יפעלו באופן ראוי.
נדמה לי שהעמדה המאתגרת ביותר ברמה העקרונית היא של השופט גרוסקופף. לשיטתו, אין סיבה להעניק הגנה ורשת בטחון למשקיע הנכנס בעיניים פקוחות להשקעה מסוכנת, במטרה להרוויח הרבה ומהר. הרי אם היה מרוויח, היה זה רווח אישי ופרטי שלו. אם כך, מדוע כאשר הוא מפסיד, הקופה הציבורית היא שצריכה לפצות אותו? זוהי עמדה עקרונית מעניינית וגם די משכנעת.
עו"ד רונן עדיני הוא המייסד והבעלים של רונן עדיני ושות' משרד עורכי דין. הוא כותב את הבלוג "איפה הצדק"?
