מגזין"אני לא נבהלת מכאב. אני מוכנה להתמודד"
מגזין
"אני לא נבהלת מכאב. אני מוכנה להתמודד"
בן לילה הפכה הילה גונן ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות, לאחראית לשלומם הנפשי של אלפים מתושבי העיר מוכת הטראומה. בריאיון חשוף היא מספרת איך מתמודדים עם ילדים שבונים בלגו ארונות קבורה, איך מחזירים כוח להורים שחייהם התפרקו בחטף, איך מנהלים צוות טיפולי שחלקו בא מעוטף עזה - ואיך משפיעות על כל אלה הטראומה הפרטית שלה כבת לנפגעת טרור, והפרידה מבן זוגה רגע לפני המלחמה
"הימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו הפעם הראשונה בחיי בעבודה בשדרות שבאמת פחדתי", אומרת הילה גונן ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות. "חווינו עם כל המדינה את השכול של המלחמה, עוד היו אזעקות, והיתה גם סכנת החיים להגיע לעבודה בשדרות כל יום, כשמחבלים עדיין מסתתרים בעיר. נסעתי מהמושב שלי לשדרות מוקדם בבוקר והתפללתי 'אלוהים תשמור עליי', יש לי ילדים, אני רוצה לחיות".
לכל כתבות המגזין לחצו כאן
אבל גונן ברזילי, אם לארבעה מהמושב גני טל, היתה חייבת להגיע לעבודה. היא מנהלת את הסיוע הנפשי לאלפים מאנשי שדרות, ומכיוון שרבים מתושביה עוד גרים במלונות ובאכסניות ברחבי הארץ, היא אחראית גם על מערך הצוותים המטפלים, הפזורים במקומות המקלט השונים.
מה מצב האנשים שאתם פוגשים?
"לפני כמה זמן ערכתי מפגש עם מפונים. מישהי אמרה שהילד שלה נבהל מכל מטוס בשמיים, טריקת דלת או כבאית. היא אמרה שהוא רק בן שלוש, והיא לא מבינה למה הוא כל כך מבוהל. שאלתי 'ואיך את?' והיא התחילה לבכות ואמרה 'אני פוחדת מכל דבר'. היא חשבה שהיא מסתירה את זה, אבל לילדים יש חיישנים. היא מעבירה לו את החרדה שלה. במקרה אחר פגשתי גבר בן 85, שאלתי לשלומו, והוא אמר לי 'עברתי מלחמות, עלייה לארץ, מעברות, אני מצטער שאני חי לראות את מה שהם עשו לנו'. זו אמירה שטלטלה אותי. אלה לא רק ילדים שמרטיבים, זה גם מבוגרים שכל כך כואבים.
"שמענו על הרבה מקרים של ילדים בגני ילדים שמשחקים במלחמה, במחבלים וחיילים; יש ילדים שבונים בלגו את משטרת שדרות; היה ילד שביקש שישמרו לו טוב על הבובה כדי שלא יחטפו אותה; ילדים אחרים בונים ארונות קבורה מלגו ועושים לוויות לחיילים או מציירים מחבלים עם טנדר לבן. זה מאוד חזק, המציאות חודרת. היה גן שבו חגגו ט"ו בשבט, וילדים שאלו מי רצה להרוג אותנו בחג הזה, כי הם רגילים שאת זה מציינים כמעט בכל חג. לא בהכרח חייבים להיבהל מזה, ככה ילדים מעבדים את מה שקרה".
הגיעו למרכז גם הורים לילדים בני שנה.
"אלה הורים שמדברים את הקושי שלהם דרך הילד. יש נטייה להגיד 'קחו, תתקנו את הילד', אבל ההורה הוא המטפל הטוב ביותר של הילד כי הוא איתו כל היום, ולפעמים ההורה צריך הכוונה וכלים. הרבה פעמים כשיש ילד עם חרדה מאוד גדולה, עומד מאחוריו הורה עם חרדה מאוד גדולה, שמשתקפת דרך הילד. חשוב שכהורים נזכור לדאוג לעצמנו, להיות מווסתים, לקבל עזרה, זה ישפיע על ההתמודדות ועל דפוסי תקשורת בבית. מלחיץ להבין את זה, כי זו אחריות נורא גדולה. מצד שני, בהבנה שהחרדה בבית תלויה גם בי יש משהו משחרר, כי אם זה תלוי בי אז יש לי את הכוח לשנות את זה".
באיזה עוד תופעות נתקלת בקרב המפונים?
"יש את תופעת ההסתובבות בפיג'מות, שראיתי אפילו בקניון אילת. היא מייצגת את חווית טשטוש הגבולות, התלישות, כשלאנשים אין שגרה, עוגנים, סדר. את זה שאין זמן, אין הבדל בין יום ולילה, הכל מתערבב. ממשיכים את הלילה לתוך היום. אחד התפקידים שלנו הוא לשקף את זה לאנשים ולעזור להם לבחור איך יראו החודשים שלהם מחוץ לבית, שיש להם בחירה לעשות את זה אחרת. זה לא בריא להסתובב עם פיג'מה. אנחנו עושים לא מעט עבודה עם תושבים על הסיפור של הגישה".
"יש לנו בחירה איך להגיב"
ניהול שירותי בריאות הנפש של שדרות, שמורכב גם כך בימי שגרה, הפך מורכב פי כמה אחרי 7 באוקטובר. "המשבר המרכזי המיידי היה העומס", אומרת גונן ברזילי. "מ־2,000 מטופלים בשנה עלינו ל־6,000 בארבעה חודשים. יש אתגר בגיוס כוח אדם, כי לא כל אחד שעשה קורס NLP מתאים לפה. אנחנו כאן כדי לחזק את החוסן של מי שחווה משבר ולסייע לו להתמודד, רק שפה לא מדובר בפוסט־טראומה, אלא בטראומה מתמשכת".
מה עושים בעצם כשאדם מגיע עם טראומה?
"מחברים אותו לנקודה של כוח שכבר יש בתוכו, ואחר כך נותנים לו כלים להתחבר למי שיכול להיות שם עבורו, כי אנחנו יודעים שבדידות מחריפה מצוקה. יש אנשים שהמשאב שלהם הוא דווקא בחיבור לגוף, לספורט, אז אותם נעודד אותם לפרק את המתח של הטראומה דרך עשייה גופנית. ותפיסת החוסן קשורה גם למשקפיים שדרכם אנחנו מתבוננים במציאות, אז לפעמים התפקיד שלנו הוא לעזור להרכיב אותם. לא תמיד יש לאדם יכולת לשנות את המצב, אבל יש לו בחירה איך להגיב".
אפשר לבחור אחרי טראומה כמו זו של 7 באוקטובר?
"אני תופסת את המוח שלנו כמו ווייז. את מזינה את המקום שאליו את רוצה להגיע, ווייז יצור לך את הנתיבים. זה מחזיר אלינו את הכוח. אנשים שנמצאים במלונות בתקופה הזו חווים כאב, תסכול, כעס, אי ודאות. אלה אנשים מדולדלי משאבים, שמתקשים לגייס כוח. הדבר הפשוט הראשון הוא להיזכר במה אני טובה, ממה אני נהנית, מה כבר יש בתוכי. אני אוהבת לצייר? לרקוד? לאפות? לטייל בטבע? להיזכר במשאב שכבר קיים בי ולעשות אותו, לא להמציא דברים חדשים.
"דבר שני, אני מעודדת אנשים לקחת תפקיד. זה יכול להיות גם ילדה בת 12 שלוקחת על עצמה לדאוג לכלב באזעקות. כשאנחנו בעשייה, בעיקר למען מישהו אחר, אנחנו מתמודדים הרבה יותר טוב. מיקוד בעשייה מחזק תחושת מסוגלות. כשהורים צריכים לתת דוגמה אישית לילדים שלהם, זה אוטומטית הופך אותם לזקופי קומה. תזכור שהילד מתבונן בך, מה אתה רוצה לעשות כדי שהילד ישאב ממך השראה?"
אבל התקפי חרדה קשה לדכא. הם חזקים ממך.
"התפקיד שלנו הוא להצטרף לאדם בשבר, בטראומה, במציאות כפי שהוא חווה אותה, ולהיות שם איתו. אנחנו לא מתווכחים עם מה שאדם מרגיש, אלא מכבדים את הכאב ויודעים שצריך לתת לו מקום ולא להתעלם ממנו. זה שלב ראשון, להיות מכונת הקשבה. והעבודה היא איטית, להראות שיש סדקים שדרכם נכנס אור ולהרחיב אותם. שיקום אורך שנים, זה האתגר הגדול. זו לא טראומה חד־פעמית".
והכי קשה זה שאתם לא יכולים להבטיח למטופלים שמעכשיו הם בטוחים.
"כשיסתיים הפרק של הפינוי והתושבים יחזרו הביתה, יתחיל פרק חדש של התמודדות. להיזכר שוב במחבלים שהסתובבו, בגופות הפזורות על הכביש, ביריות, בתחנת המשטרה שבה יש אדמה חרוכה. זו עבודה קשה גם עבורנו, הצוותים המטפלים, אתגר לא קטן, אבל פה אנחנו נבחנים. ביכולת לפתח עוד מענים. עברנו מ־50 ל־180 אנשי טיפול וצוות, ואנחנו מגייסים עוד".
יש לך אנשי צוות טיפולי מעוטף עזה. הם היו מסוגלים לעבוד אחרי 7 באוקטובר?
"יש לי מטפלים משדרות ומעוטף עזה שבעצמם חוו אובדן, שכול, חברים חטופים, מראות קשים. גם הם צריכים לדעת לשים גבולות ולומר: 'אני לא יכול לעבוד יותר מארבעה ימים בשבוע, אני צריך הפסקה', זה שיח שמחייב מודעות. יש הצפות ונורות אדומות נדלקות. צריך לשמור על הצוות, לא להעמיס עליהם טיפולים מבוקר עד לילה שבעה ימים בשבוע, ויש לזה מחיר של רשימות המתנה ותושבים שמחכים לטיפול. זה מדיר שינה מעיניי, אבל אני יודעת שאני חייבת לשמור על אנשי הצוות ושאסור לשחוק אותם".
במקביל, את אם לארבעה.
"אני במחויבות גבוהה לעשייה, ילדי שדרות חשובים לי והילדים שלי לא פחות, אבל זה מורכב. אני ובן זוגי לשעבר נפרדנו בשנה האחרונה, והוא מגויס למילואים מ־7 באוקטובר ואנחנו דואגים לו מאוד. במקרה שלי זה ארבעה חודשים שאין מי שחולק איתי בעול המשמורת המשותפת. אני חושבת שהמדינה פחות נתנה את הדעת לנשים גרושות. משפחה, חברות וחברי מושב שולחים לי סירים כדי לסייע, זה מחמם את הלב וכל כך לא מובן מאליו".
"אנחנו נוכל לאירוע הזה"
גונן ברזילי נולדה וגדלה בקריית גת, אחת מחמישה אחים, להורים שעבדו בתחום החינוך המיוחד. היא בעלת תואר ראשון בתקשורת ממכללת ספיר ("חלמתי להיות אילנה דיין, או לעשות סרטים דוקומנטריים על אנשים") ותואר שני בניהול מאוניברסיטת בן גוריון. במשך שבע שנים ניהלה פרויקט למניעת נשירת בני נוער בחברה למתנ"סים, ושבע שנים נוספות ניהלה את סניף עמותת ידיד בקריית גת. כמנהלת מרכז החוסן ב־13 השנים האחרונות היא מדגישה כי היא "קמה לעבודה עם חוויה של זכות".
את עצמך ממשפחה נפגעת טרור.
"בתחילת האינתיפאדה השנייה פועל ערבי תקף את אמא שלי בבית כשהיתה בהריון וניסה להרוג אותה. היא נלחמה על חייה וניצלה. הייתי בת 14, נכנסתי הביתה לזירת פיגוע שאמא כבר פונתה ממנה, וניקיתי את הדם כי ידעתי שאחותי אמורה להגיע. השוטרים כעסו ששיבשתי את הזירה, אבל אבא אמר 'אני גאה בך, עשית את הדבר הנכון כדי להגן על אחותך'. הייתי צריכה מבוגר משמעותי שיחזק את האופן שבו תפקדתי. בהמשך הוא אמר לאנשים: 'אנחנו אוהבי אדם, לא נהפוך שונאים ומרירים'. הוא דיבר לאחרים אבל בעצם לאוזננו. המשפט 'אנחנו אוהבי אדם' הולך איתי עד היום".
הטראומה הזו גרמה לך לבחור במקצוע שמסייע לאנשים שנפגעו?
"רק לפני תשע שנים נפל לי האסימון שאולי יש קשר, אף פעם לא סיפרתי לעצמי את הסיפור שלי ככה, גם לא כשהתמודדתי על התפקיד. הגעתי לעיסוק בגלל העניין שלי באנשים, מהסקרנות לגבי התמודדות שלהם עם משבר, מרצון להשפיע".
עברת שנה קשה עוד לפני המלחמה.
"השנה האחרונה היתה מהקשות בחיי. התחתנתי לפני 23 שנה והחלטתי שהזוגיות שלי לא מדויקת עבורי, ושאת 50 השנים הבאות אחיה אחרת. זה דרש הרבה מאוד אומץ. אני אישה דתייה שמגיעה מהציונות הדתית. אף אחד לא ידע שמתרוצצות בתוכי שנים מחשבות על שינוי. לפני שנה קיבלתי החלטה שיש לי מספיק כוח לעשות את השינוי ואת החוסן להתמודד עם ההשלכות והכאב המתלווה לתהליך. ואני יכולה לומר לך בגאווה — אני מתרגשת כשאני אומרת את זה — שהיתה פה פרידה כואבת אבל מנוהלת היטב".
למה את מתכוונת?
"בנינו מודל מדהים שבו המשפחה לא מתפרקת אלא מקבלת פנים חדשות, עם חגים משותפים, אבל אנחנו לא בני זוג יותר. (כשהיינו יחד) המכונה תפקדה, היינו חברים טובים אבל הרגשתי כל הזמן שהנשמה שלי צריכה יותר ממה שקיים. הקולות והרעשים בחוץ היו מאוד חזקים, ונדרש ממני הרבה אומץ להקשיב לקול הפנימי שבתוכי, להגיד לעצמי 'אל תפחדי, את יודעת את הדרך'. אבל עוד לא גמרתי לעבד את הקושי האישי כשנפלה עלינו המלחמה וטרפה את הקלפים. לכן אני מרגישה שאני לא רק מנהלת מרכז חוסן, אני מנהלת את חיי עם הרבה חוסן ועמידות. אני לא נבהלת מכאב. אני מוכנה להתמודד".
וגם מרכז החוסן שאת אחראית עליו מוכן להתמודדות שנכפתה עליו?
"הבשלנו לתוך זה אחרי שנים רבות של תפקוד בטיפול בטראומה ובניית חוסן במצבי משבר. שנים של מתן מענה לתושבים התנקזו לרגע הזה ואפשרו לתפקד באירוע קיצוני. יש הרבה מה לומר על המשבר מול המדינה ב־7 באוקטובר, על הזמן שלקח לצבא להגיע, על הצעקה גדולה של אנשים שלא נענתה, אבל צריך גם לומר ביושר לגבי כל המענים שניתנו — בוודאי המענים הנפשיים — המדינה נתנה לנו צ'ק פתוח שלא יהיה אפילו אחד שזקוק לעזרה ולא יקבל אותה. חלק מהחוסן של התושבים הוא שהם ידעו שהמדינה עשתה בשבילם כל שביכולתה. האם יש טעויות? ודאי שכן, אבל אנחנו פה עבורם, עובדים 24/7".
איך את עצמך מתמודדת עם הכאב שאת פוגשת?
"אני על אוטומט בכביש המהיר הזה של תפקוד. במהלך המלחמה אני לא מורידה הגנות, אבל בהחלט היו רגעים שתפסתי את הראש ואמרתי: 'מה אנשים עברו וחוו'.
"אני תמיד אומרת שאיכות החיים היא כאיכות הרגש: איכות החיים גבוהה כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מודעים לקשת הרגשות שיש בנו, בלי להתעלם מהם. אבל עכשיו אני לא מאפשרת לעצמי להרגיש, אני עם אפוד של אדם בתפקיד, והאפוד שומר עליי. אני לא יכולה להתפרק. כשיהיה שקט בחוץ אוכל לראות איזה רעש יש בתוכי. לכן אני לא הולכת לישון בלילה, אני פשוט מתרסקת".
מה עושה לך טוב?
"אני אוהבת שירה וטקסטים. אני לומדת, קוראת פרשת השבוע, חסידות. הלמידה מאוד מחזקת אותי. אני שואפת להיות כלי מלא, שיש בו תקווה, רוח, משמעות וערכים. את לא יכולה לעסוק בנתינה בלי למלא את עצמך".
