טור אישיכעולה מרוסיה הבלגתי על הגזענות ויחס הרבנות, אבל הפעם אלחם
טור אישי
כעולה מרוסיה הבלגתי על הגזענות ויחס הרבנות, אבל הפעם אלחם
מי שגדל במשטר לא דמוקרטי יודע איך נראים החיים "אחרי". וגם מי שנולד כאן יודע שישראל אולי לא מושלמת, אבל זה הבית ועליו נילחם
בכל מערכת יחסים, גם הטובה ביותר, יש נקודות שבר. היו לי כמה כאלה עם מדינת ישראל, שאליה עליתי בגיל 14, אבל תמיד הבלגתי והמשכתי הלאה, כי הייתי מאוהבת עד מעל הראש במדינה הזאת. החופש להסתובב בחוץ בלי לחשוש גם בלילה, הקידוש של ערך החיים של כל ישראלי מצד המדינה, ריח פריחת התפוזים, האנשים שתמיד נכונים לעזור - וגם גלידה באינסוף טעמים, בננות ועגבניות כל השנה בסופר, בלי לעמוד בתור ועוד מיליון דבר בנאליים יותר או פחות, שמרכיבים את הנס הישראלי. אז מה אם הייתה קצת גזענות ושרקו לי ברחוב וצעקו כל מיני מילים שלא ממש הכרתי. זה היה שבר קטן, מפתיע, אבל המשכתי הלאה. זה לא יותר מקומץ אנשים, שנתקלים במישהי זרה ולא מוכרת שהגיעה מרוסיה.
השבר השני היה עמוק ומשמעותי יותר, כשנאלצתי להוכיח לקבוצה של רבנים שאני יהודייה לכל דבר ועניין, כדי שיעניקו לי תעודת הכשר. תעודה שתאפשר לי להתחתן עם בעלי הצבר, שכמובן לא נדרש להליך כזה. לא שינה לאיש שרוב משפחתי נספתה בשואה, שלסבים ולסבתות שלי קראו שרה, נחמה, דוד ונתן. גם לא ששמה של אמי לפני הנישואים הוא ויצמן, וגם לא שברוסיה הייתי תמיד היהודייה עם המראה השונה ושם המשפחה המוזר. מבחינת הממסד הדתי הייתי חשודה - עד שהצלחתי אחרי לא מעט השפלות להוכיח את טוהר הגזע שלי, בדרך לתעודת הנישואין הנכספת. השבר הזה כבר הותיר צלקת ומידה של חשדנות כלפי הממסד הדתי, אבל פטרתי אותו ביני לבין עצמי בכך שמדובר בקומץ קטן של קנאים שלא אצטרך להיתקל בהם עוד. אולי רק אחרי מותי, אבל אז זה כבר לא ממש יהיה לי אכפת.
השבר השלישי קורה כעת, והוא כבר גדול מדי. הוא מדרגה אחרת לגמרי, כי כבר לא מדובר בקבוצה קטנה וגם לא בתופעה חולפת. הגל מגיע מלמעלה, הוא ממסדי והוא מטביע את כל היסודות שעליהם נבנו החיים בישראל.
מאות אלפי מפגינים יוצאים לרחובות מדי שבוע, אבל רק לחלק מהם, אלה שבאו מבחוץ, יש תמונה ברורה בראש של איך נראים החיים "אחרי", בצדה השני של הדמוקרטיה. הדמעות שהתמונה הזאת מציפה בהם, כפי שלא הצליחה להסתיר חברת הכנסת יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, באות מהמקום העמוק ביותר. מהקרביים שקופאים כשאתה מבין שכל מה שברחת ממנו, כל מה שהצלחת לבנות למרות השברים שבדרך, כל מה שאהבת ונהנית ממנו כל כך בבית שלך במדינת ישראל, עלול להימחק.
האמירה שרק מי שבא מחוץ יכול להבין מה מונח כעת על כף המאזניים עלולה להישמע מתנשאת, אבל זה הפוך. היא מגיעה מהמקום הנמוך ביותר של מי שהייתה מיעוט, של מי שחוותה על בשרה חיים אחרים במדינה לא דמוקרטית. בחיים האלה המדינה נגדך, ולך אין כלים להתמודד מולה. אף שחייתי רק 14 שנה תחת משטר כזה, ואף שאלה היו שנים מאושרות, משום שילדות היא תמימה ומאושרת בבסיסה, את היעדר החופש והאמון במערכת ספגתי היטב.
זה גם מה שנשאר בזיכרון הלא מוחשי, ככל שהזיכרונות המוחשיים של מראות וריחות וטעמים הולכים ונמחקים. כשאין לך עשרה סוגי גבינה צהובה או יוגורט בסופר, זה לא מפריע לך פשוט כי את לא מכירה משהו אחר. אבל את תחושת הארעיות וחוסר האונים כאזרח במדינה שבה אין בתי משפט הלכה למעשה, את סופגת לתוך העור. גם אם שמעת עליה בעיקר בשיחות סלון, היא הופכת לחלק בלתי נפרד ממך. ומהחרדות שלך.
ולמרות הכל, אני לא רוצה לפרק את מערכת היחסים הזאת. מי שחיו כיהודים במדינה שאינה ישראל יודעים שהבית עדיף, עם כל מגרעותיו. ומי שנולדו כאן והיו שותפים ליצירת הפלא הזה בטח ובטח יודעים. 30 השנים הטובות שבהן חייתי במדינה חופשית לימדו אותי שאסור להרכין ראש. אסור לתרץ לעצמך, לומר שככה זה בחיים ואולי פעם ישתפר. 14 השנים שקודם לכן, במדינה שחופש היה בה בלתי אפשרי, לימדו אותי שעכשיו הזמן להילחם. כל מאבק חוקי, חריף ככל שיהיה, שמתנהל כשהמדינה עדיין דמוקרטית, עדיף על האלטרנטיבה, שעדיין ספוגה בעור.
