הלכה מעבר לפינה: בשלה העת להטלת אחריות מוגברת על פלטפורמות אינטרנטיות ביחס לפרסומים אנונימיים בתביעות לשון הרע ותביעות מכוח חוק הגנת הפרטיות
הלכה מעבר לפינה: בשלה העת להטלת אחריות מוגברת על פלטפורמות אינטרנטיות ביחס לפרסומים אנונימיים בתביעות לשון הרע ותביעות מכוח חוק הגנת הפרטיות
בעולם שבו כל אדם יכול להכפיש אדם אחר ולהסתתר מאחורי מקלדתו, מתחייב לקבוע הלכה לפיה פייסבוק, גוגל ודומיהן יורידו לאלתר פרסומים שעלולים להוות לשון הרע או פגיעה בפרטיות – מיד עם הפנייה אליהם
התפתחות פסיקתית היא כמעט תמיד תהליך ארוך, איטי ומרתק לצפייה. התהוותה של הלכה משפטית, ברוב רובם של המקרים, אינה מתרחשת בן לילה. היא תולדה של תהליך אבולוציוני הדרגתי, לעיתים איטי כצב, שרק בהינתן התזמון המדויק והמקרה העובדתי המתאים מגיחה לאוויר העולם.
בכל הנוגע לדיני לשון הרע והגנת הפרטיות, ההלכות המשפטיות נדרשות להתפתח בקצב מהיר הרבה יותר. בעידן הטכנולוגי בו אנו נמצאים – עידן אשר בהשוואה לתחומים אחרים, לרבות המשפט, מתפתח במהירות האור – נדרשת גם מערכת המשפט להדביק את המציאות המשתנה לנגד עינינו בצעדי ענק.
יהיו מי שיאמרו שבכל הקשור ללשון הרע בעידן הטכנולוגיה, עולם המשפט מדדה מעט ואף נמצא כעת ב'זמן פציעות' ביחס לאחד המופעים השכיחים ביותר בימינו של מקרי לשון הרע ופגיעה בפרטיות. זו נקודה קריטית המחייבת אותנו להדביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית, רגע אחד לפני שיהיה, חלילה, מאוחר מדי.
במאמרי זה אסביר מדוע להשקפתי בשלה העת ללכת צעד נוסף בשביל שמתווה בחוכמה רבה בית-המשפט העליון מזה כשני עשורים בתחום דיני לשון הרע והגנת הפרטיות ברשת האינטרנט, ולקבוע כי על פלטפורמות צד ג' – דוגמת פייסבוק, גוגל וכיו"ב – חלה אחריות מלאה ומוחלטת להסיר לאלתר כלשהי פרסומים של משתמשים אנונימיים שלגביהם נטען לדיבה, פגיעה בפרטיות ואפילו רשלנות, והוכח כי אכן מדובר בפרסומים דיבתיים או פוגעים בפרטיות. זאת ללא הנטל המוגזם המוטל כיום על הפונים בבקשה להסיר את התכנים המפרים, והאמורים להוכיח שכמאמר הקלישאה, "אין להם אחות".
המערב הפרוע
למי שאינם בקיאים במקרים שהגיעו לפתחם של בתי-משפט השלום בשנים האחרונות, ההכרזה הבאה אולי תראה פומפוזית, אך נדמה כי מדובר באחד מאותם מקרים בהם גם המציאות מתיישרת עם הקלישאה באופן מושלם.
הימים הם ימי המערב הפרוע, ואיש הישר בעיניו יעשה. כל מה שצריך אדם כדי להכפיש אדם אחר בציבור הוא חיבור לאינטרנט ומקלדת. האפשרות לשגר פרסומים חסרי כל בסיס לעבר קהל רב של משתמשים מעולם לא היתה קלה יותר לביצוע, והיכולת לעשות זאת באופן אנונימי לחלוטין – ללא שום מאמץ, ומבלי שהמפרסם נוטל על עצמו סיכון משמעותי – כנראה קורצת מאוד לחלק ממשתמשי האינטרנט.
הנה רק כמה מהדוגמאות (כפרפראזה) שהגיעו לפתחם של בתי-המשפט בתקופה האחרונה, הממחישים היטב את ההפקרות ברשת: אדם שהחליט להשמיץ קשות את יריבו העסקי על-ידי פתיחת פרופיל פיקטיבי ב"פייסבוק" אליו נחשפו לקוחות רבים של מי שהושמץ; אדם שביקש למרר את חיי שכנו בשל סכסוך שהתגלע ביניהם, ועד מהרה הצליח להשחיר את שמו בפני תושבי השכונה כולה באמצעות פרסומים שעלו בקבוצה בפייסבוק שבעליה נותרו עלומים; בעלים של חברה שהפסידה לקוח 'שמן', ובתגובה פתח משתמש חדש ופיקטיבי שיצא למסע של שקרים שמצאו את דרכם לספקים אחרים של אותו לקוח לשעבר.
'מה לנו ולזה?'
לכל המקרים האלה קיים מכנה משותף אחד ופשוט: סירובה בכל תוקף של הפלטפורמה האינטרנטית בה עלו הפרסומים להורידם, בנימוקים מיתממים, שונים ומשונים (זאת בדרך כלל לאחר זמן לא מבוטל ממועד הפנייה). הנימוק המרכזי שניתן כדרך קבע על-ידי ענקיות האינטרנט במסגרת הליכים משפטיים שמתנהלים נגדן בקשר למקרים בהם עולה דרישה להסיר פרסומים שנעשו על-ידי משתמש אנונימי בטענה להוצאת דיבה ו/או פגיעה בפרטיות, גורס בפשטות, כי הם אינם מסירים פרסומים אלא במקרים נדירים, או עם קיומו של צו שיפוטי. 'אנחנו בכלל מהאו"ם', מיתממות הפלטפורמות שמאפשרות לכל אדם לפרסם בהן מיוזר אנונימי, אך מסרבות לשאת בהשלכות הרות האסון של מדיניותן. אותן פלטפורמות מיתתמות שאינן יכולות לבחון את אמיתות הפרסום – לשלול או לאשש, והשמירה על חופש הביטוי היא הרי עקרון על.
אלא שמה בין חופש הביטוי לבין השמצות קשות?
הדרישה להציג צו שיפוטי כדי להוציא לפועל הורדת פרסומים שנעשו על-ידי משתמשים אנונימיים היא לא רק אבסורדית, אלא גם דטרמיניסטית. בשביל מה פונה בעל דין לבית-המשפט, אם לא בשביל לקבל, בין היתר, צו שיפוטי שיורה להסיר את הפרסום? לכך יש להוסיף את העובדה כי פרסומים ברשתות חברתיות מתפשטים כמו אש בשדה קוצים. עד שתתקבל ההכרעה השיפוטית, הסרתם תהיה, לא פעם, בבחינת "מים מתחת לגשר".
שלא באשמתם, שופטי בתי-משפט השלום שנדרשו לסוגיה עד כה, נותרו לא פעם חסרי אונים. ההשפעה של זה בשטח אינה פשוטה כלל ועקר. אלה לא רק הפסיקות הסותרות שהוציאו תחת ידם שופטים שונים – ואין זה המקום להרחיב עד כמה ודאות משפטית היא מצרך הכרחי, בעיקר כאשר המציאות הטכנולוגית הולכת ומתפתחת בקצב מסחרר; אלא בעיקר העדרה של האכיפה השיפוטית הכה נדרשת נוכח המציאות הבלתי אפשרית עמה נאלצים להתמודד בעלי-דין שעולמם העסקי או האישי חרב, ונאלצו להיוותר מול שוקת שבורה ללא כל תרופה מצד המערכת.
העליון נדרש רק להשלים את המהלך
זה לא רק היהגיון הבריא והמציאות המשתוללת בשטח שמחייבים קביעת הלכה לפיה בהינתן דרישה להורדת תוכן שפרסם משתמש אנונימי אשר עלול להוות לשון הרע או פגיעה בפרטיות, על הפלטפורמה האינטרנטית במסגרתה נעשה הפרסום להורידו לאלתר; אלא שגם בחינת ההלכות הקיימות כבר כיום בתחום מובילה למסקנה כי יישומן הנכון על המקרים האמורים – מובילה בהכרח לקביעת הכלל המשפטי האמור.
כך, למשל, ניתן להסיק מפסק-דין עמי סביר הידוע, במסגרתו קבע בית-המשפט המחוזי (ואושרא בעליון לאחר מכן), כי גוגל חייבת להסיר פרסום מעוול מתוצאות מנוע החיפוש שלה לאחר שקיבלה על כך פנייה. אומנם, המחוזי לא קבע במקרה זה כי יש להסיר כל פרסום שנחשד כמעוול – אלא רק כזה שברור שאינו נכון – אבל במקרה זה גם היה ברור מי המפרסם של המידע מלכתחילה, מה שלא מתקיים בכל המקרים של פרסומים אנונימיים בחסות הפלטפורמות השונות.
גם פסקי-דין נוספים שפורסמו לאחרונה מובילים אותנו לעבר יצירת הכלל המשפטי האמור, מכוח עקרון "'קל וחומר". כך, כמעט בכל פסק-הדין בהם נקבע כי האחריות לפרסומים אינה רובצת על כתפי הפלטפורמה האינטרנטית – היה ידוע מי עמד מאחורי הפרסום.
לאחרונה קבע בית-משפט השלום בתל-אביב קביעה חשובה המהווה לטעמי צעד חשוב לעבר ההלכה שכה מתבקש לקבוע. בתיק בו ייצג משרדנו תובע שנגדו פורסמו ב'פייסבוק' תשעה פרסומים מכפישים באופן אנונימי, ובהם גם פרסום הפוגע בפרטיות, נדחתה בקשת פייסבוק לסלק את התביעה נגדה על הסף בטענה שהיא המתווכת בלבד – ואף נרמז כי יתכן ובשלה העת לפסיקה סדורה של בית-המשפט העליון המסדירה את הסוגיה.
נראה כי רק החלטות מסוג זה הן אלו שעשויים לאסדר את המערב הפרוע שקיים כיום ברשת, ונוכח המצב, יפה שעה אחת קודם.
מאת עו"ד שלומי וינברג, בעלים ומנהל, שלומי וינברג, משרד עורכי דין
