דעהשנת הלימודים תשפ״א: יומן מלחמה של פסיכולוגית חינוכית
דעה
שנת הלימודים תשפ״א: יומן מלחמה של פסיכולוגית חינוכית
השנה הרגשתי שאני עובדת בשדה קרב, ושהכל סביבי מתפרק: התקפי חרדה וזעם של תלמידים, אמירות אובדניות, מורים ללא אוויר, הורים שעסוקים בהישרדות. שדה הקרב הזה הוכיח ששירותי פסיכולוגיה ציבורית הם לא מותרות, שמדינת ישראל מפקירה את הטיפול בכך - ואת כולנו - ושבקרוב מאוד השירותים הבסיסיים הללו יהיו נחלתם של בעלי אמצעים בלבד
אף פעם לא הייתי בשדה קרב, אבל אני מכירה 'דיבור' כזה של חובשים ורופאים, שעוסק במי מקבל טיפול ראשון בשדה הקרב. שנת הלימודים הזאת היא שדה קרב - לכל כיוון שבו אני מביטה אני רואה התפרקות. יש ימים בהם אני יוצאת מבית הספר בו אני עובדת ואני מרגישה שעבדתי היום בשדה הקרב. תלמיד בהתקף חרדה, ואחר בהתקף זעם, ילדה עם אמירות אובדניות, מורה שפתאום נגמר לה האוויר, הורים שלא עובדים כבר מעל שנה ועסוקים בהישרדות כשהבית מתפרק, כיתה שאיבדה כיוון אחרי כמעט שנה בבית.
יש ימים בהם אני מרגישה כמו בובה: אחד מושך יד ואחרת מושכת רגל, ואין זמן להשתהות. ומי יקבל מענה ראשון, ואיך אפשר לתעדף עניינים של נפש? אני פסיכולוגית חינוכית אחת והם 700 ילדים, מתוכם כ-100 - ילדי חינוך מיוחד.
כל יום אני מוצאת את עצמי עובדת מהבית אחר הצהריים ובערב, בשבתות ובחגים בחינם, כי עדיין לא הייתי בשדה קרב ואני לא יודעת להחליט מי יקבל מענה ראשון. כי אני לא מוכנה שמישהו לא יקבל מענה, שמישהו יישאר לבד מול הכאב שהשנה הזאת יצרה.
השנה הזאת הוכיחה, מעל לכל, ששירותי פסיכולוגיה ציבורית נגישים וזמינים הם לא מותרות. פתאום אוכלוסיות שלמות, שמעולם לא נעו באיזורים של הזדקקות, נכנסו למעגל מחוסרי העבודה, החרדה, הדיכאון והרגרסיה. ושום פסיכולוגיה פרטית - איכותית וטובה ככל שתהיה - לא היתה יכולה לתת מענה מערכתי לטראומה הקולקטיבית הזאת. כיוון שאף פסיכולוג פרטי לא נמצא יום יום בקשר עם אנשי הצוות של בית ספר, אף פסיכולוג פרטי לא מחובר למערכת החינוך ולקהילה כשם שהפסיכולוג החינוכי מחובר אליה בעבותות.
אף פסיכולוג פרטי לא יכול לשבת ליד מורה בהתקף חרדה ולתרגל איתה נשימות, או לתת מענה מיידי להורים שמרגישים שמציאות חייהם מתפוררת. אף פסיכולוג פרטי גם לא יתן מענה בחינם כפי שנותנים הפסיכולוגים הקלינים וההתפתחותיים בקהילה, במרפאות לבריאות הנפש ובמכונים להתפתחות הילד. אף פסיכולוג פרטי לא נמצא במחלקות השיקומיות ומלווה צוותים רפואיים שקורסים וחולי קורונה כפי שהפסיכולוגים השיקומיים עשו.
אלא שהמשבר הזה והשנה הזאת פגשו מערך פסיכולוגיה ציבורית מדולדל, מיובש ונבול. המחסור בפסיכולוגים במערך הציבורי והעומס על המערך לא איפשר לכולנו, פסיכולוגים מכל הסקציות, לתת את המענים שהציבור כל כל נזקק להם.
הקשיבו לי אזרחי ישראל: מגיע לכם מענה פסיכולוגי זמין, נגיש וחינמי! כולכם משלמים הרבה כסף לביטוח לאומי, לקופות החולים ולמס הכנסה, ומדינת ישראל מפירה באופן בוטה את החוזה החברתי שלה מולינו, אזרחי ואזרחיות המדינה. מדינת ישראל מפקירה את בריאותכם הנפשית כבר במשך שנים, ואפילו משבר עולמי כמו משבר הקורונה לא יגרום לה להפוך את הקערה על פיה.
מדינת ישראל מפקירה אתכם, וגם אותנו הפסיכולוגים - שמקבלים משכורות רעב ולא מצליחים לעמוד בעומס - וזאת, דרך אגב, תחושה נוראית. מדינת ישראל מייבשת את הפסיכולוגיה הציבורית, כי ב-40 שקל לשעה פסיכולוגים נאלצים לפרוש מעבודה במערך הציבורי.
איכשהו, דוקא מדינת ישראל - מדינה רוויית קונפליקטים וטראומות - עדיין לא הבינה שבריאות הנפש לגמרי זהה לבריאות הגוף, ושהשקעה במערך הזה בסופו של דבר תהפוך את אזרחיה לפרודוקטיבים יותר גם עבור המשק.
השנה הזאת היתה שדה קרב למרבית אזרחי המדינה, והגיעה השעה שכולם יבינו שאם לא יהיה שינוי, בקרוב מאוד שירותים פסיכולוגים יהיו נחלתם של אנשים בעלי אמצעים בלבד. אבל שנת הקורונה הזאת, והאסון במירון, והמלחמה, גם הוכיחו שוב שאף אחד מאיתנו לא חסין, שאף אחד מאיתנו לא יכול לדעת מה יקרה ומתי הוא יהיה בצד שלא יכול לממן לעצמו שירותי בריאות נפש פרטיים. תאמינו לי, אני פוגשת את הנפשות השבורות האלה יום יום, והן רבות. רבות מידי.
ד"ר קרני גיגי היא פסיכולוגית בהתמחות חינוכית ופעילה בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית