דעההממשלה מנציחה את העוני בחברה הערבית
דעה
הממשלה מנציחה את העוני בחברה הערבית
החל מחוסר הנגשת שירותים לחברה הערבית ועד למחסום השפה ופערי הטכנולוגיה: כדי לשנות את הנתון לפיו מחצית מהחברה הערבית חיה בעוני, משרדי הממשלה צריכים להביא בחשבון את הצרכים והמאפיינים הייחודיים שלה
קרוב לחצי מהחברה הערבית חיה מתחת לקו העוני, כמו גם 60% מהילדים הערבים. למעשה חלקה של החברה הערבית בקרב משקי הבית העניים גבוה פי חמישה משיעורה היחסי באוכלוסייה, וגבוה פי שלושה משיעור העוני בקרב משפחות יהודיות.
השבוע הכנסת מציינת את יום העוני, וזו הזדמנות לקחת רגע להפנים את המשמעות של המספרים הנוראיים האלה.
וכדאי להפנים עובדה נוספת: למרות הנתונים, מדיניות הממשלה לא מצליחה לספק מענה ראוי. אחד הכלים של הממשלה למגר עוני הוא מתן הטבות וזכויות סוציאליות לזכאים להן, אולם גם כאן נחשפים נתונים קשים.
לדוגמה, שיעור האזרחים הערבים הממצים את זכויותיהם בסיוע בשכר דירה עומד כיום על 3% בלבד - זאת אף שהצרכים בחברה הערבית גדולים בהרבה. ואף שכחצי מהמשפחות הערביות חיות בעוני, רק רבע מהן מקבלות קצבה מהממשלה, ושיעור המיצוי של הבטחת הכנסה עומד רק על 48%.
הדבר נכון בכל הנוגע למגמת אי מיצוי זכויות של אזרחים ערבים באופן כללי. יש לכך כמה סיבות, אחת מהן היא שהשירותים אינם מונגשים להם במלואם. במשרדים ממשלתיים רבים, לדוגמה, הטפסים לא נגישים אונליין בערבית. וגם כשכן, זו בעיה: מחקר של ד"ר אסמאא גנאים מ-2018 הראה שקיים פער באוריינות הדיגיטלית בין החברה הערבית והיהודית. המחקר הצביע בין היתר על פערים גבוהים בנגישות הפיזית למחשבים ולתשתיות תומכות ועל היכרות נמוכה יחסית עם כלים וכישורים טכנולוגיים עדכניים, והמורכבות של הטפסים רק מעמיקה את הפערים הללו.
הבעיה בהנגשת שירותים לחברה הערבית לא מסתכמת במחסום השפה והטכנולוגיה. משרדי הממשלה צריכים להביא בחשבון את הצרכים והמאפיינים הייחודיים של החברה הערבית, כמו העובדה שאי אפשר לקבל קצבת אבטלה בגילי 18–20, זאת אף שבחברה הערבית יש אוכלוסייה צעירה גדולה במיוחד, ואזרחים ערבים רבים בגיל זה חסרי עבודה.
הנתונים האלה מספרים את הסיפור של המצב בשטח כיום, אבל יכולה להיות מציאות אחרת. יש צעדי מדיניות שהממשלה יכולה לנקוט שישנו את המצב - אבל זה דורש חשיבה מראש בעת תכנון המדיניות, כזו שלוקחת בחשבון את המאפיינים של כל האזרחים במדינה, ולא רק של הרוב - שהוא יהודי. מה הכוונה? נכון להיום הממשלה מתכננת מדיניות על פי סטנדרטים "אוניברסליים" לכאורה, שאינם לוקחים בחשבון את המאפיינים החברתיים, הקנייניים והתכנוניים של החברה הערבית ושל היישובים הערביים. לכן פעמים רבות מתקבלות החלטות מדיניות שבפועל מפלות את האזרחים הערבים.
נשמע תאורטי? הנה דוגמה: 62% מהילדים הערבים חיים באי ביטחון תזונתי - פי שלושה מכמות הילדים היהודים החיים באותו מצב. אבל מחקר שפרסמנו בעמותת סיכוי-אופוק לא מכבר מצא שאף שיותר מחצי מהילדים הערבים חיים באי ביטחון תזונתי, רק שליש מהתקציב שמופנה לתוכניות הזנה בבתי הספר מגיע לבתי ספר ערביים. חלק מהסיבה לתקציב הנמוך זה הדרישה של הממשלה מהרשויות המקומיות להשתתף בחלק מן התקציב במה שנקרא "שיטת המצ'ינג". אבל רשויות מוחלשות ללא הכנסה פנויה (רובן המוחלט של הרשויות הערביות) לא יכולות לעמוד בתנאי זה. מעבר לכך התקציב שכן מועבר לא מותאם לצרכים המקומיים. כך לדוגמה התפריט המוגש כשר, ולרשות המקומית אין אפשרות לבחור ספק מקומי המכין מזון התואם את החך. תכנון מראש של המדיניות הממשלתית, המבוסס על איסוף נתונים מהימן ומעודכן ונעשה בשיתוף החברה הערבית, היה מונע את כל זה.
ולבסוף, הפתרון הכי מתבקש שהממשלה חייבת לקדם: הגדלת שיעור ואיכות התעסוקה. שיעורי תעסוקה נמוכים בחברה הערבית גורמים לעליית שיעורי העוני בחברה, דבר שמוביל לאי-ביטחון תזונתי, אלימות ופשיעה. עוד לפני משבר הקורונה, בינואר 2020, עמד שיעור התעסוקה של גברים ערבים על 70% לעומת כמעט 90% בקרב גברים יהודים. אבל הבעיה היא לא רק שיעור התעסוקה, אלא יכולת ההשתכרות. גבר ערבי משתכר בממוצע 4,435 שקל פחות מגבר יהודי לא חרדי - פער של כ-45%. גם בקרב אלו בעלי רמת השכלה זהה יש פערים גבוהים: עובדים יהודים בעלי תואר ראשון מרוויחים 24% יותר מעובדים ערבים בעלי אותו תואר.
יש לכך מגוון סיבות, כגון מחסור בתשתיות ואזורי תעסוקה. אולם מעל הכל בולטת התעלמות הממשלה מן העובדה כי מעסיקים יהודים נוטים שלא להעסיק עובדים ערבים, ובטח שלא בדרגי ניהול גבוהים עם שכר גבוה, בהתאם. לממשלה יש מגוון כלים לעודד מעסיקים להעסיק עובדים ערבים - אם דרך מסלולי מענקים שרשות מענקי הון מציעה לתעשיינים או דרך תעדוף ספקים המעסיקים עובדים ערבים בהתמודדות במכרזי רכש ממשלתי.
ללא מדיניות ממשלתית סדורה ומותאמת המטפלת בקשיים העומדים בפני אזרחים ערבים להשתלב בשוק התעסוקה ולמצות את זכויותיהם, נציין את יום העוני הבא ללא בשורה לחברה הערבית ולחברה בישראל בכלל. הכוח בידיים של הממשלה לשנות זאת - ויפה שעה אחת קודם.
מרוה סאלח היא רכזת פיתוח כלכלי בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה; נגה מלכין מנהלת את המחלקה לפעילות ציבורית בעמותה
