דעהכיצד רכישות אישיות לטווח הארוך משפיעות על החשש הכלכלי למשק?
דעה
כיצד רכישות אישיות לטווח הארוך משפיעות על החשש הכלכלי למשק?
חששות מאקרו כלכליים בד"כ יתורגמו לחשש במישור האישי, אך בישראל הצריכה הפרטית מהווה כריית ביטחון כלפי משברים כלכליים. המרת הציבור פסימיות על מצב המשק לציפיות כלכליות אישיות עובר דרך ההוצאות הגדולות - המגיבות יותר לעליית הריבית, לכן השפעת הריבית על הרכיב הסולידי של ההשקעות תקטן ומלאכת בנק ישראל למיתון האינפלציה תהפוך מאתגרת יותר
אחד הכלים החשובים במדידה כלכלית של התנהגות הציבור הוא פשוט לשאול אותו מה הוא חושב על המצב הכלכלי במדינה. הדעת נותנת שחששות מאקרו כלכליים יתורגמו לחששות גם במישור הפרנסה האישית, אבל סקר אמון הצרכנים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראה מדי חודש בחודשו שלא כך המצב.
הציבור בישראל אמנם מוטרד ממצבה הכלכלי של המדינה בשנה הקרובה, זו לא תופעה חדשה – הפער בין אלו הצופים הרעה לבין אלו הצופים שיפור עמד, מתחילת השנה שעברה, על 30%, בממוצע. מתחילת 2023 לא נרשם שינוי והפער "לטובת" החוששים הוסיף לעמוד על 30%. אגב, גם בשנת פרוץ הקורונה, 2020, לא היה הבדל בפער, שעמד אז, בממוצע, על 32%.
על פניו, לנוכח הדאגה המתמשכת, היה ניתן לצפות שמשקי הבית יחששו מפגיעה בפרנסתם, והנה, כשנשאל הציבור מה הוא צופה לגבי המצב הכלכלי האישי בשנה הקרובה, התמונה פסימית הרבה פחות. הפער בין אלו הצופים הרעה לאלו הצופים שיפור עמד על 4% בלבד מתחילת השנה, 3% מתחילת השנה שעברה ו-6% בלבד גם בשנת הקורונה.
מאוד יכול להיות כי זו תוצאה של הסיוע הממשלתי הנרחב שניתן בשנות הקורונה. משקי הבית חסכו ולא ניצלו את כל המקורות שעמדו לרשותם (על אף הריבית הנמוכה מאוד בשנים הללו). אך מעבר לכך, נראה כי בציבור מושרשת אופטימיות בסיסית, הגורמת לו להעריך כי גם אם המצב הכלכלי יורע מאוד, ההשלכות האישיות תהיינה קטנות בהרבה. ממצא זה מסקרן עוד יותר כאשר נוכחים לדעת שהציבור דווקא חווה שנים לא קלות מבחינה כלכלית.
מסתבר כי 18% יותר מהציבור דיווחו על הרעה במצב הכלכלי שלהם בשנה האחרונה לעומת אלו שרשמו שיפור. 22% דווחו על כך בשנת הקורונה. מה עשוי להיות הגורם לכך? מדוע הציבור מעיד על קשיים כלכליים, חושש ממצבה הכלכלי של המדינה ובכל זאת מוטרד פחות ממצבו הכלכלי האישי?
אני משער כי אחת הסיבות היא רצונו להבטיח קודם כל יכולת לספק מוצרי יסוד ושירותים בסיסיים. מה שנקרא – הסתפקות במועט. הראיה לכך – כאשר מדובר על כוונה לבצע רכישות גדולות יותר, של מוצרים בני קיימא לסוגיהם, מאותת הציבור כבר תקופה ארוכה כי יוותר על כך. 23% יותר מהציבור מתכוונים לא לבצע רכישות גדולות בשנה הקרובה, מאשר אלו שיבצעו רכישות כאלו. הכוונה לרכישת דירות, כלי רכב, מוצרי אלקטרוניקה, מוצרים "לבנים" ועוד. אגב, מבחינה זו הייתה לשנת הקורונה השפעה רבה יותר, אי הוודאות הכלכלית הייתה גדולה יותר ויותר משקי בית העדיפו לדחות רכישות גדולות.
אני נוהג להתייחס לרכישות גדולות של משקי הבית בתור השקעה יותר מאשר צריכה. מוצרים בני קיימא כמו מקררים, מדיחים, תנורים וכלי בית אחרים יספקו לרוכשיהם שירות על פני שנים רבות. אם נרכוש מקלט טלוויזיה משוכלל וגדול יותר, מן הסתם נצרוך חבילות ערוצים נוספות שתצדקנה את הרכישה. לכן, אני סבור כי משקי הבית מבססים את ציפיותיהם הכלכליות על יכולתם לצרוך מוצרים ושירותים חיוניים ובסיסיים. כל עוד זה המצב – הם די מנתקים את תחושותיהם לגבי המשק מציפיותיהם האישיות.
מהאמור לעיל עולה כי לצריכה הפרטית בישראל רכיב בסיסי גבוה, יחסית, שלאורך השנים היווה כריית ביטחון כלפי משברים ומיתונים כלכליים. זו אמנם בשורה מעודדת, אך לצידה לקח מדיניות חשוב: התמסורת שעושה הציבור מהפסימיות על מצב המשק לציפיות הכלכליות האישיות עובר דרך רכיב ההוצאות הגדולות, הנחשב סוג של השקעה ולכן מגיב יותר לעליית הריבית החדה (זו שכבר נעשתה וזו שעוד מתוכננת), לכן השפעת הריבית על הרכיב הסולידי יותר של ההשקעות תלך ותקטן ומלאכתו של בנק ישראל, החותר למתן את הביקושים במשק, כדי למתן את האינפלציה, תהפוך מאתגרת יותר.
רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות
