דעההחברה הישראלית המקוטבת זקוקה לקונצנזוס זהותי
דעה
החברה הישראלית המקוטבת זקוקה לקונצנזוס זהותי
מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות כדי לשמור על הדמוקרטיה, אך אין מאמץ לאחד בין אנשים מחלקים שונים בחברה ולהגיע לקונצנזוס לגבי ה"מה כן" של זהות האזרחים. הגיע הזמן לבנות מערכת ערכים מאחדת
ב-1960, עמדה ארה"ב בפני משבר. ברית המועצות וארה"ב היו בשיא מרוץ החימוש הגרעיני, וארה"ב נשארה מאחור. המלחמה בין צפון קוריאה הקומוניסטית לבין דרום קוריאה הפרו-מערבית הסתיימה רק שבע שנים קודם לכן. הסנאטור ג'וזף מקארתי ויועצו רוי כהן הובילו סדרת דיונים בסנאט האמריקני כדי "לחשוף את הקומוניסטים" בממשלה ובתעשיות החשובות בארה"ב. בתי ספר אמריקאים ערכו תרגילים על איך לרוץ למקלטים ולעטות מסכות גז. פחד, שנאה וכעס השתוללו. 1960 הייתה גם שנת הבחירות לנשיאות ארה"ב, בעוד ריצ'רד ניקסון מטעם המפלגה הרפובליקנית מתמודד נגד ג'ון פ.קנדי מטעם המפלגה הדמוקרטית, הקמפיין של ניקסון הושתת על פחד - התמקד באיום הסובייטי ובהצגתו כאדם הנכון להתמודד איתו. מנגד הקמפיין של קנדי, על אף שלא התעלם מהאיום הסובייטי, הדגיש את חזונו החדש לעתידה של ארה"ב, אשר היה מלא ברעיונות חדשים שמטרתם להפוך את המדינה למקום טוב יותר עבור אזרחיה. קמפיין של פחד אל מול קמפיין של תקווה.
בישראל, בסבב הבחירות האחרון, בנימין נתניהו ניהל קמפיין שלם שהתמקד בכך שרק הוא יכול להתמודד עם איראן והטרור, קמפיין דומה מאוד לזה שניהל ניקסון לפני 60 שנה. מנגד, במקום לנהל קמפיין דומה לזה של קנדי, להציג חזון חדש למדינת ישראל ולהתמקד ברעיונות חדשים שיהפכו את המדינה למקום טוב יותר עבור כלל אזרחיה, המסר של השמאל והמרכז היה "רק לא נתניהו".
על דברים אלה חשבתי כשהשתתפתי בהפגנת ה"פרו-דמוקרטיה" מחוץ לכנסת בשני האחרון. הנאומים שנשמעו, היו לי זהים לקמפיינים והמסרים של מפלגות המרכז והשמאל במערכת הבחירות האחרונה, אותם קמפיינים שלא הציגו חזון חדש או אלטרנטיבה ,אלא התרכזו בהתקפות על נתניהו. עסקו ב"מה לא", ולא ב"מה כן". מדינת ישראל הגיעה ל"רגע JFK - ג'ון פ.קנדי".
הוויכוחים הנוכחיים סביב הרפורמה המשפטית הם למעשה סימפטום לבעיה עמוקה הרבה יותר: אין הסכמה לגבי הסיבה שאנחנו כאן ומה מקשר בינינו לבין היהודים בגולה. הסוגיה אם נדרשים 64 או 80 קולות בכנסת כדי לבטל חוק היא לא מקור הבעיה – הבעיה היא החוקים שקבוצות מסוימות רוצות לדחוף ולקדם. בעיקרו של דבר, הוויכוח סביב הרפורמה המשפטית הוא "קרב" אחד ב"מלחמה" ארוכה סביב זהותה הנוכחית והעתידית של מדינת ישראל. ואני לא משתמש בביטוי "זהות" במקרה. זהות המדינה היא מהות העניין – היא הפיל שבחדר.
דמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה, היא כלי להבטיח שיהיו כללים המאפשרים לנו לחיות יחד, וזו הסיבה שאני ורבים אחרים הקדשנו כל כך הרבה זמן כדי להבטיח שמדינת ישראל תישאר דמוקרטיה ליברלית אמיתית. אבל, דמוקרטיה לא בונה את האתוס המשותף. זהות כן.
מאות אלפים יוצאים לרחובות, בצדק רב, כדי להבטיח שנשמור על הדמוקרטיה איתנה: ועל השולחן עומדות מספר הצעות, כולל של נשיאנו, כיצד לבנות קונצנזוס. למעשה, ה"מה כן" של הדיון סופסוף מתחיל להישמע. עם זאת, החלק ה"יהודי" של השילוב: "יהודי ודמוקרטי", שעומד בבסיס כל כך הרבה מהסכסוך כיום אינו נדון. אין מאמץ אמיתי לאחד בין אנשים מחלקים שונים בחברה שלנו להגיע לקונצנזוס לגבי ה"מה כן" של הזהות היהודית של המדינה הזו.
כשהייתי סטודנט באוניברסיטת טורונטו בתחילת שנות ה-80, היה פילוסוף ידוע, פרופסור אמיל פקנהיים ז"ל, שאמר כי המניע להמשכיות העם היהודי הוא ש"איננו יכולים לתת להיטלר ניצחון שלאחר המוות". בעיקרו של דבר, המניע להיות יהודי היה דווקא כי "הם שנאו אותנו ורצו להרוג אותנו".
זהות המבוססת על פחד איננה בת קיימא; זהות המבוססת על חזון ותקווה, כן. זהות שמבוססת על כפייה דתית איננה בת קיימא; זהות המבוססת על ערכים, כן. הגיע הזמן לבנות קונצנזוס סביב המשמעות של "יהודית" והזהות ומערכת הערכים שמאחדת אותנו. הגיע הזמן לבנות אתוס וחזון לאומי אמיתי. זה הזמן לומר "מה כן".
אלן פלד הוא שותף מנהל בקרן הון סיכון Vintage
