ניתוח כלכליסט הארנונה כמשל: כך מונצחים הפערים בין יהודים לערבים
ניתוח כלכליסט
הארנונה כמשל: כך מונצחים הפערים בין יהודים לערבים
זה מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת: האוכלוסייה בערים הערביות חלשה, ומתקשה לשלם ארנונה; ביישוב יהודי גביית הארנונה גבוהה פי 4; התוצאה: פחות חינוך, פחות תכנון ופחות אזורי תעשייה ומסחר ביישובים ערביים; בסוף זה פוגע בכולם
אם לא יהיו הפתעות, בשנת 2022 תעריף הארנונה שכולנו נשלם יעלה בכ־2%. חרף ההאטה הכלכלית ושיעור האבטלה הגבוה, הארנונה נקבעת בכל שנה במאי (של השנה שלפניה), לפי נוסחה קבועה המשקללת את מדד האינפלציה עם השכר במגזר הציבורי (מתוך הנחה שגם המשכורות של עובדי העיריות נגזרות ממנו). על פי נוסחה זו, תעריף הארנונה זינק ב־20% בתוך עשור.
הבעיה המרכזית היא שפערי הארנונה בין הרשויות בישראל הם אדירים, והם גם מעמיקים את הפערים בין האוכלוסיות במדינה. שכן, בייישובים חלשים שיעור גביית הארנונה נמוך יותר ולפיכך תקציב העירייה נמוך יותר וכך גם השירות שניתן לתושבים – פיתוח המרחב הציבורי, ניקיון, חינוך ועוד. הדבר בולט בנתוני גביית הארנונה בייישובים הערביים בישראל. שיעור הגבייה הנמוך משמר, ואף מחריף, את מצבם העגום של התושבים בחברה הערבית.
על פי ניתוח נתוני התקציב לשנת 2019 של 254 יישובים בישראל שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הגבייה הממוצעת לתושב בייישובים ערביים עמדה על 894 שקל בלבד בשנה, בעוד ביישובים יהודיים ובערים מעורבות הגבייה הממוצעת לתושב היתה גבוהה פי 4 ועמדה על 3,724 שקל ו־3,428 שקל בהתאמה. יש להבהיר כי מדובר על כלל גביית הארנונה ביישוב הכוללת ארנונה למגורים, תעשייה, משרדים, מסחר, בנקים ועוד. בניתוח נבדקו 84 יישובים ערביים, 154 יישובים יהודיים, 8 יישובים חרדיים ו־8 ערים מעורבות.
הנטל נופל על מעטים
הגבייה הנמוכה של הארנונה היא תוצאה של שלושה גורמים: הראשון, מצבה הסוציו־אקונומי של האוכלוסייה הערבית נחות לעומת שאר המגזרים בישראל. בהתאם, לרבים מהתושבים ניתן פטור מלא או חלקי מתשלום הארנונה לעירייה, והנטל נופל על מתי מעט. 90% מהיישובים הערביים (מתוך 84 שנבדקו) נמצאים באשכולות כלכליים־חברתיים 4-1, שהם האשכולות הנמוכים ביותר.
בארבעת האשכולות האלו 69% הם יישובים ערביים, בהם דליית אל־כרמל, טייבה, באקה אל־גרביה וכפר קאסם. על פי נתוני הלמ"ס, השכר החודשי הממוצע לשכיר באותה שנה ביישובים הערביים היה 6,890 שקל לעומת 10,707 שקל ביישובים היהודיים. באשכול 1, האשכול הכלכלי־חברתי הנמוך ביותר, הגבייה הממוצעת לתושב עומדת על 558 שקל בלבד לעומת 6,153 שקל באשכול 10.
סיבה שנייה היא הזנחה של שנים בתכנון של הרשויות הערביות, באשמת המדינה ובאשמת התושבים עצמם (בנייה לא חוקית, קושי לשחרר אדמות פרטיות ועוד), שמנעה תכנון של אזורי תעסוקה ומסחר מניבי ארנונה. בתל אביב, למשל, 70% מהארנונה מגיעים משטחים שאינם למגורים, ואילו בייישובים הערביים מדובר בשיעורים זעומים בלבד.
ביישובים ערביים רק 34.4% בממוצע מהשטח העירוני שמחויב לארנונה מוקצים למבנים שלא נועדו למגורים לעומת 61% ביישובים יהודיים ו53% בערים מעורבות. ביישובים חרדיים המצב חמור יותר מאשר ביישובים ערביים: השטח המחויב בארנונה שהוא לא למגורים עומד על 24% בממוצע בלבד. חשוב לזכור שארנונה למגורים היא למעשה ארנונה הפסדית לרשות, גם כשהיא משולמת במלואה, מאחר שההוצאה עבור כל תושב בהכרח גבוהה יותר ולכן יש חשיבות לארנונה שאינה ממגורים. מניתוח הנתונים עולה עוד כי שיעור ההכנסה מארנונה ממבנים שאינם מבנים למגורים מתוך כלל ההכנסה מארנונה ביישוב עומד על 19% בממוצע בלבד ביישובים הערביים לעומת 43% ביישובים יהודיים ו־58% בערים מעורבות.
מדובר בהכנסה של 4.3 מיליון שקל בממוצע ליישוב ממבנים שאינם למגורים ביישובים ערביים לעומת 63.8 מיליון שקל בממוצע ביישובים יהודים. לשם השוואה, ב־8 הערים המעורבות, בהן שלוש הערים הגדולות בישראל – תל אביב, ירושלים וחיפה – הארנונה ממבנים שאינם למגורים היא 690 מיליון שקל. נתונים אלו מעידים בעיקר על מצבם הקשה של היישובים הערביים והחרדיים, שבניגוד לערי המטרופולין הגדולות אינם נהנים מאזורי תעשייה מפותחים, מרכזי הייטק או בתי עסק הפועלים בשטח המוניציפלי של אותם יישובים.
כשל ניהולי של הרשויות
גורם נוסף שמשפיע על הגבייה הנמוכה לתושב ביישובים הערביים הוא כשל ניהולי של הרשויות המקומיות, שלא מצליחות לגבות את הארנונה מהתושבים או מבעלי העסקים, גם כאלה שלא זוכים לפטור מוצדק. ב־82 היישובים הערביים שנבדקו קיים פער של 666 מיליון שקל בין גביית הארנונה בפועל לבין הגבייה הפוטנציאלית שהרשויות יכלו לגבות ביישובים אלו. באום אל־פחם, לדוגמה, הפער בין תשלום הארנונה הפוטנציאלי, כלומר התשלום שאמור היה להתקבל על פי גודל השטח בעיר שמחויב בארנונה, לבין הגבייה בפועל בשנת 2019 עומד על כ־68 מיליון שקל, ברהט הפער הוא 33.5 מיליון שקל ובטייבה 26 מיליון שקל.
ביישובים היהודיים ובערים המעורבות המצב אינו מעודד יותר. ב־154 יישובים יהודיים (לא כולל חרדיים) יש פער מצטבר של 2.3 מיליארד שקל בין הגבייה בפועל לגבייה פוטנציאלית. בערים מעורבות הפער הוא 1.3 מיליארד שקל ומקורו בעיקר בפער גבייה של 845 מיליון שקל בירושלים בלבד.
כאשר בוחנים את המצב ביחס למספר תושבים, התמונה משתנה מעט. בערים מעורבות פער הגבייה הוא 608 שקל בממוצע לתושב, ביישובים ערביים 588 שקל, ביישובים יהודיים 442 שקל וביישובים חרדיים הפער הוא 385 שקל.
בחינת שיעורי הגבייה של הארנונה למגורים בלבד חושפת מצב בעייתי אף יותר. ביישובים הערביים שיעור הגבייה הממוצע לארנונה למגורים הוא 46% לעומת 76% ביישובים יהודיים ו־68% בערים מעורבות. מדובר בפער גבייה של 1,005 שקל בממוצע לתושב בייישובים ערביים לעומת 520 שקל בממוצע בערים מעורבות ו־283 שקל ביישובים יהודיים.
בסוף זה פוגע בכולנו
ארנונה היא אחד ממקורות ההכנסה של הרשות המקומית. הארנונה מאפשרת לנהל את העיר ולפתח פרויקטים בתחומים שונים שנועדו לתחזוקה שוטפת שלה ולפיתוחה העתידי. הארנונה משתייכת לקטגוריה של "הכנסות עצמיות של היישוב", כלומר הכנסות שהן תוצאה של פעילות הרשות המקומית.
מתוך הנתונים עולה כי היחס בין ההכנסות מהממשלה להכנסות העצמיות של הרשות המקומית עומד על 4 בממוצע ביישובים ערביים לעומת 1.8 ביישובים חרדיים, 0.9 ביישובים יהודיים ו־0.7 בערים מעורבות. כלומר, על כל שקל שהרשויות הערביות מגייסות בעצמן, המדינה משלימה עוד 4 שקלים. אולי שם למעלה בירושלים נהנים מהתלות האדירה שזה מייצר לאותן רשויות במדינה, אבל ברור לגמרי שעדיף היה בהרבה לו הרשויות היו עצמאיות בהרבה ויכולות לבחור בעצמן היכן להשקיע את כספן. כל עוד המס העירוני כל כך נמוך יחסית להוצאות של הרשויות המקומיות, אין שום סיכוי שזה יקרה בעתיד הנראה לעין.
