האינפלציה בישראל עדיין נמוכה יחסית לעולם
האינפלציה בישראל עדיין נמוכה יחסית לעולם
מדובר באינפלציה של 4.6% בישראל לעומת 10% בגוש היורו, שגם נובעת ממקורות אחרים - עלייה בביקושים. המשק המקומי חמק מבעיות הייצור העולמיות, אבל הצמיחה המוגברת מתבטאת בהתייקרות המוצרים והשירותים
בעידן האינפלציוני החדש שנפתח השנה נפוצות השוואות בין שיעורי האינפלציה שכן היא מכה בעוצמות שונות – ובאופן שונה. האמירה שלפיה האינפלציה בישראל היא "חצי" מזו של המערב או של אירופה הפכה מזמן למטבע לשון שגור, והיא מבוססת על נתון פשוט אחד: שיעור השינוי השנתי המצטבר של מדד המחירים לצרכן, שזו ההגדרה של אינפלציה. ואכן כך הם פני הדברים: לפי נתונים מעודכנים של ה־OECD, ממוצע האינפלציה בגוש היורו עומד על כ־10% נכון לספטמבר האחרון, כאשר זו של ישראל על 4.6% כפי שדיווחה הלמ"ס לפני 10 ימים. אם לוקחים את כלל 27 המדיניות המרכיבות את האיחוד האירופי (לא רק אלו שאימצו את היורו), שם האינפלציה עומדת על 11%, הפער אף משמעותי יותר. כלומר האינפלציה בישראל לעומת אירופה היא אפילו כבר "פחות מחצי".
האינפלציה כולה (כלל הסעיפים בסל הצריכה) בישראל היא לא רק נמוכה לעומת הממוצע באירופה, אלא שהיא הנמוכה ביותר אם בוחנים את המדינות האירופיות (במערב היא ממוקמת אחרי יפן ושוויץ). כאשר צוללים אל המספרים מבינים כי המלחמה באוקראינה – ובמידה מסוימת גם שיבוש שרשראות האספקה שהחל בקורונה – גרמו לשונות מאוד גדולה באינפלציה בתוך אירופה. בזמן שהאינפלציה באירופה המערבית (גרמניה, איטליה, ספרד, פורטוגל, אירלנד) עומדת על 10%-8%, האינפלציה באירופה המזרחית (לטביה, ליטא, אסטוניה, הונגריה) היא מעל 20%.
קל מאוד להבין את הפער: ככל שהכלכלה של אותה מדינה תלויה יותר ברוסיה, לרבות בגז שלה, כך עולה ההסתברות שהאינפלציה תצא מכלל פרופורציה. משבר האנרגיה שנוצר בעקבות הסנקציות על רוסיה והמלחמה עצמה גרמו לזינוקים במחירי האנרגיה במקומות כמו לטביה, אסטוניה, הולנד, בלגיה, שם התייקרות האנרגיה הגיעה לשיעורים שנתיים של 60% ואף יותר.
לכן כל כך חשוב להתבונן לא רק על האינפלציה הכללית או "הרגילה" אלא על אינפלציית הליבה המוגדרת כאינפלציה בניכוי האנרגיה והמזון. המונח הזה לא נולד בשנה האחרונה עם מלחמת אוקראינה אבל הוא קיבל משנה תוקף שכן אותו אירוע זירז והקפיץ באופן קיצוני את מחירי האנרגיה והמזון על רקע החשיבות העצומה שיש לשטח רוסיה־אוקראינה בייצור הסחורות האלה. מכיוון שמחירי סחורות אלו (קומודיטיס) הם מאוד תנודתיים ועלולים להשתנות בקיצוניות ובמהירות, כלכלנים ובעיקר בנקים מרכזיים מבקשים להבין היכן בסיס האינפלציה בניכוי אותם גורמים תנודתיים מכיוון שהם מבקשים לבחון את האלמנטים הפרמננטיים יותר שלה. ולראיה, אינפלציית הליבה האירופית היא מחצית משיעור האינפלציה הרגילה. יתרה מזו, אינפלציית הליבה של ישראל אינה חצי מאינפלציית הליבה הממוצעת האירופית אלא בדיוק בממוצע של הגוש (4.8%). ישנה רק מדינה אחת בכל אירופה (ובמערב כולו) שאינפלציית הליבה שלה גבוהה משיעור האינפלציה הכללית: ישראל. הסיבה לכך פשוטה: בשנה האחרונה (ספטמבר 2021 עד ספטמבר 2022) מחירי הפירות והירקות (סעיף מרכזי במזון) ירדו בכ־3% כאשר אותה ירידה קיזזה את העלייה המאוד מתונה יחסית במחירי האנרגיה, שכן ישראל לא סבלה ממשבר אנרגיה.
הבעיה הגדולה עם אינפלציה היא נטייתה לגלוש לשאר הסעיפים, לרבות לשירותים, ומכאן החשיבות בהשוואה סביב אופי האינפלציה. ברגע שהאינפלציה בולטת לא רק במוצרים הסחירים לרבות סחורות כמו מזון ואנרגיה, נהוג לומר כי האינפלציה מכה שורשים, או הופכת לעיקשת ומושרשת יותר. כלומר היא מתנתקת מהמקורות שיצרו אותה (משבר מזון ומשבר אנרגיה) ומתחילה לצוץ בתחומים שאינם קשורים כלל וכלל כמו שירותים, לרבות דיור, בריאות, ביטוח, חינוך, פנאי וכו'. בישראל רוב האינפלציה כעת היא לחלוטין אינפלציית שירותים. לכן גם נהוג לומר כי האינפלציה באירופה היא תוצאה של משבר או זעזוע היצע (ייקור או ירידה בכמות של מוצר מסוים), כאשר בישראל, לעומת זאת, מדובר באינפלציה יותר קלאסית – זו של ביקושים.
אלו שתי אינפלציות שונות מטבען ויש לכך השלכות. כלומר המחירים בישראל עולים פחות מבעולם לא בגלל שהכמות פוחתת (ההיצע יורד), אלא מכיוון שהביקושים עולים. ולראיה, שיעור הצמיחה הריאלית המצטברת של כלכלת ישראל מהרבעון האחרון של 2019 (ערב התפרצות מגפת הקורונה) ועד הרבעון השני של 2022 הגיע לכ־12% והיה הגבוה במערב (באירופה שיעור זה עמד על 2% בלבד). כלומר, הביקושים הישראליים הגואים פגשו ב־2022 כמות אדירה של כסף זול (הריבית היתה אז 0%), משק בריא וחזק עם שוק עבודה בשיא כל הזמנים, כלכלה פתוחה לחלוטין (בלי מגבלות קורונה) וללא פגיעה מהמלחמה באוקראינה. התוצאה הטבעית היא זו שהתקבלה: אינפלציה.
המצב הזה שמאפיין את ישראל מאוד דומה לזה שמאפיין את ארה"ב וזו גם הסיבה שהמדיניות המוניטרית של ישראל דומה מאוד לזו ארה"ב – היא היתה מאוד אגרסיבית על ההתחלה כדי להכות בה חזק ולהעביר מסר לשוק ולמשקי הבית כי הנחישות למיגור התופעה היא בלתי מתפשרת.
המסקנה מהעובדות הללו ברורה: ברגע שהמלחמה באוקראינה תסתיים והשיבושים בשרשראות האספקה יתמתנו, הציפייה היא שהאינפלציה באירופה תרד הרבה יותר מהר מזו של ישראל וארה"ב. מכיוון שהאינפלציה בישראל גלשה לשירותים ולמוצרים שאינם קשורים להתפתחות המלחמה, לרבות דיור, נהוג לומר שהיא "דביקה יותר" ולכן קשה יותר יהיה להיפטר ממנה כאשר הנסיבות שיצרו אותה ייעלמו.
אלא שלא כל התמונה שלילית ויש לאינפלציית ביקושים גם יתרון על פני אינפלציה של זעזועי היצע: המדיניות המוניטרית המצמצמת (העלאת ריבית ויקור הכסף) היא הרבה יותר אפקטיבית למיגורה. באופן אינטואיטיבי ברור כי העלאת ריבית לא תפחית את מחיר הגז או הלחם (אלו מוצרים עם ביקוש קשיח הפחות תלוי במחירם), אבל כן עשויה למתן את הביקושים לטיסות, טיולים ובילוי במסעדות - ובהתאם את ההתייקרות שלהם. לכן זו ההצדקה של המדיניות המאוד אגרסיבית של בנק ישראל בהשראת הפד.
המדיניות המוניטרית של בנק ישראל זוכה בסך הכל לתמיכה במשק על רקע ההבנה כי את האינפלציה חייבים לעצור שכן היא שוחקת את ערך הכסף ובכך פוגעת בכוח הקנייה של הצרכן, תוך הרחבת אי־השוויון. אך כפי שהיטיב להסביר פול וולקר, יו"ר הפד האגדי שהזניק את הריבית בסוף שנות ה־70 ושם קץ לעידן האינפלציוני שפקד את ארה"ב (כאשר בד בבד הכניס אותה למיתון מבוקר), האינפלציה הרסנית כי "הציפיות לעליית מחירים לאורך תקופה לא מבוטלת משפיעות באופן מהותי על ההתנהגות הכלכלית והפיננסית (של האדם הפרטי או הפירמה — א"פ)". כלומר, שיקול הצרכן בעת רכישה או השקעה איננו אם הוא צריך את המוצר או מאמין בנייר ערך אלא אם המחיר יעלה או יירד או אם האינפלציה תעלה או לא.
לא בכדי, בנאומו בג'קסון הול לפני כמה חודשים יו"ר הפד ג'רום פאוול ציטט את וולקר כאשר גם הוסיף והדגיש: "ככל שהאינפלציה עולה יותר, כך הציבור צופה שהיא תישאר גבוהה יותר ליותר זמן, מעין מנגנון של הזנה עצמית". אלו בדיוק הסיבות מדוע הן הנגיד אמיר ירון בישראל והן פאוול בארה"ב הכניסו לשיח את המונח של "כאב": בניגוד למה שרוב האזרחים נוטים לחשוב, העלאת ריבית מיועדת להכאיב לצרכן בצורה של פגיעה ביכולת שלו לממן צריכה. זה לא תוצר לוואי או תוצאה בלתי רצויה. זו המטרה עצמה, לקרר את המשק באמצעות פגיעה מכוונת בביקושים תוך צמצום וייקור הכסף ואף הכנסת המשק למיתון.
ניכר כי הנגידים עשו עבודה טובה ומשקי הבית מוכנים לקבל את ה"כאב" הזה בלי מחאות גדולות, עד לפני כמה שבועות. אז, אפשר היה להבחין בפרט קטן: הבנקים המסחריים, האחראים בעקיפין לתמסורת של המדיניות המוניטרית, אכן העלו את הריבית על ההלוואות ובכך "יקרו את הכסף" בהתאם לרצון של ירון וחבריו, אך מנגד, "שכחו" להעלות את הריבית על הפיקדונות.
חשוב להבין: העלאת הריבית על הפיקדונות אינה פרט שולי אלא חלק אינטגרלי מאותה מדיניות. אם תרצו, הצד השני של המטבע. העלאת הריבית מיועדת להעלות את העלות הישירה של הצריכה אך גם להגדיל את הכדאיות של החיסכון, שלפי הגדרה הוא "צריכה נדחית". ריבית גבוהה לפיקדונות עשויה לשמש תמריץ חיובי מאוד לצרכן לדחות צריכה ולהגדיל חיסכון מסיבות רציונלית וכלכליות לגמרי. התמריצים האלו פועלים מהר מאוד. ולראיה, אחרי לחץ ציבורי מתון והקמת אתר פשוט של השוואת ריביות בבנקים השונים על ידי בנק ישראל, 50 מיליארד שקל נותבו בספטמבר לפיקדונות – היקף כפול לעומת התקופה המקבילה אשתקד. עם זאת, עדיין הפערים עצומים: הריבית על הלוואות גבוהה פי 4 בממוצע מהריבית על הפיקדונות. יתרה מזו, הבנקים המרכזיים העלו את הריבית על ההלוואות (230 נק' בסיס) נכון לחודש הקודם, מעבר להעלאת הריבית שביצע בנק ישראל (כ־200 נק' בסיס) בטענה שהסיכון עלה. ההתנהלות של הבנקים המסחריים פוגעת במדיניות של בנק ישראל ובסופו של דבר היא מסכנת את אמון האזרחים בבנק המרכזי – הנכס האולטימטיבי שלו. האזרחים חשים בצדק כי שוב המחיר נופל על כתפיהם בעוד הבנקים ממשיכים לספור את רווחי העתק. האזרחים רואים את הרווחים הללו (שנובעים בעיקר מהפער בין ריבית ההלוואה לריבית הפיקדון) ומרגישים מרומים.
ההתנהלות הזו פוגעת במדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי. בנק ישראל והעומד בראשו צריכים להגיב חזק יותר כדי שראשי הבנקים ישתכנעו להיכנס גם הם מתחת לאלונקה לצד הציבור. על הדרך הנגיד גם צריך להיזהר בנקודת זמן קריטית זו סמוך לבחירות, לנוכח רעיונות פופוליסטיים שהעלה למשל יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו כמו הכרזתו שיפחית את הריבית אם ייבחר ויקפיא את המשכנתאות כדי "להקל על החלשים". בקצב הזה עוד יציעו פיקוח ממשלתי על הריביות. אסור לירון להישאר אדיש ולנוח על זרי הדפנה - גם אם רשמית, האינפלציה היא "חצי" מכולם.
