מבחן רכביונדאי i10: זן נכחד בישראל - מכונית בפחות מ-80 אלף שקל
מבחן רכב
יונדאי i10: זן נכחד בישראל - מכונית בפחות מ-80 אלף שקל
היא נמצאת היום בתחתית שרשרת המזון של עולם הרכב: היא קטנה, נוסעת על בנזין ומצוידת בתיבת הילוכים ידנית. ציון הבטיחות לא גבוה, מסך המולטימדיה לא גדול, והיא פחות מתאימה לנסיעה לאילת. מנגד, היא חסכונית, אמינה ועובדת נפלא, וכל זאת ב־79 אלף שקל
זן נכחד בישראל: ראשון, קלאץ' נכנס, שני, שלישי, ואז רביעי. אם היינו באירופה זה היה נורמלי לחלוטין. אם בישראל היו יותר אנשים שאוהבים מכוניות, זה היה לחלוטין רגיל, אבל בישראל יונדאי i10 היא מכונית "מיוחדת". מדוע? מפני שיש לה תיבת הילוכים ידנית.
תיבת הילוכים ידנית, משהו שנחשב לציוד סטנדרטי במכוניות עד שנות התשעים, היא דבר נפלא: היא חוסכת דלק, היא אמינה כמו פטיש ישן, היא עובדת נפלא. אבל היא דורשת מהנהגים בישראל לבצע שתי תנועות קשות: להזיז את יד ימין קדימה, אחורה וקצת לצדדים וגם ללחוץ עם רגל שמאל על דוושה - ועוד לעשות זאת בו בזמן. מיליוני נהגים מבצעים את הפעולה הזאת ברגע זה. בישראל יש מי שזה יותר מדי קשה לו. ניחא.
יונדאי i10 אינה חדשה בישראל, היא כאן כבר הרבה שנים, אבל עכשיו התרחשו בגזרת יונדאי שני שינויים חשובים: ראשית, יונדאי i10 עברה מתיחת פנים, ביטוי מכובס של יצרני רכב שלא מציגים דגם חדש אבל כן מבצעים שינויים בדגם הקיים. שנית, יש כעת גרסה ידנית, והיא עולה 79 אלף שקל. הגרסה הידנית מסתתרת במעמקי אתר האינטרנט של יונדאי, מתחת לכותרות המפוצצות על דגמי איוניק חשמליים, מתחת לתמונות היפות של רכבי שטח גדולים, סוג של מטמון למי שיודע לחפש ולמצוא מכונית חדשה במחיר הזה בישראל 2024. אגב, גם 79 אלף שקל הם סכום בלתי מבוטל, אבל כשמכונית חדשה למשפחה ישראלית עולה 170 אלף שקל, לפתע יונדאי i10 נראית כמו עסקה משתלמת.
במבט ראשון, יונדאי i10 הנוכחית נראית בדיוק כמו הדור הקודם, אם אפשר לקרוא לו "קודם". יש קצת שינויים קוסמטיים, בפנים יש שדרוג מבורך של האבזור. קשה לומר שמדובר במכונית נאה או כזו שמסובבת ראשים. זו מכונית פונקציונלית. חישוקי גלגלים קלים - אין, יש צלחות גלגל מפלסטיק שאחת מהן כבר קיבלה מכה. חיפויי גלגלים שעושים חיקוי לא מוצלח של רכב כביש־שטח – אין. גגון פלסטיק מזויף - אין. יש רק פח חשוף. i10 היא מופת של פונקציונליות בלתי מתבלטת, היא כאן כדי לעשות עבודה.
בישראל רוצים מסך גדול, ליונדאי i10 אין מסך גדול, בכלל. יש לה מסך סביר, כזה שמציג רק את מה שצריך, כלומר כזה שהיה בישראל במכוניות לפני חמש שנים ואף אחד לא התלונן. יש לה קישוריות מלאה למערכות אנדרואיד, צמד שקעי USB-C, יש לה גם מערכת אקטיבית לשמירה על נתיב הנסיעה וגם בקרת שיוט פשוטה ולא אקטיבית. אבל אין לה ציון גבוה במבחני בטיחות: היא קיבלה שלושה כוכבים במבחן של EURONCAP. במונחים של היום זה לא ציון גבוה.
תנוחת הישיבה טובה, אבל ההגה שלה לא מתכוונן ברוחק, יש דברים שלא צריך לצפות להם במכונית שעולה פחות מ־80 אלף שקל, ויש דברים כמו הקישוריות המלאה ומערכות הבטיחות שהם הפתעה נחמדה בהתחשב במחיר. מבחינת המרווח הפנימי, יונדאי הקטנה מפתיעה לטובה: בהתחשב בעובדה שמדובר במכונית שמיועדת להסיע משפחה הודית או טורקית, תא הנוסעים גבוה להפליא, כלומר ניתן להושיב שם נוסעים גבוהים. ומאחור ומקדימה יש בהחלט מרווח סביר.
זו לא מכונית לנסיעה ארוכה לאילת לארבעה מבוגרים, וספק אם ארבעה מבוגרים יצטרכו אי פעם לנסוע ביחד לאילת עם יונדאי i10, אבל לנסיעות עירוניות זה בהחלט מספיק. תא המטען משלם כמובן מחיר על כך ש־i10 היא מכונית קטנה עם מרווח נכבד לנוסעים: הוא סביר בגודלו בשביל מכונית קטנה, אבל הוא לא יכול לאכלס יותר מארבע שקיות גדושות בקניות.
איכות המגע של החומרים אינה גבוהה, היא גם לא צריכה להיות גבוהה. הפלסטיק שחור ומגורען אך מורכב היטב, ומי שמצפה ליותר מכך במכונית שמשאירה עודף מ־80 אלף שקל נמצא כנראה במדינה הלא נכונה.
ל־i10 יש מנוע קטן ופשוט. אין לו הנעה היברידית מסובכת, אין לו הנעה היברידית קלה מתחכמת שלוקחת חשמל בבלימה ומאחסנת אותו לשימוש זניח להפעלת הפנסים, הוא בטח ובטח לא חשמלי. יש לו שלוש בוכנות שמסתכמות לנפח של 1.2 ליטרים, ואין לו טורבו או מערכות חכמות אחרות ומסובכות. המנוע מפיק 84 כוחות סוס, וזה בכלל לא הרבה, זה "מספיק בדיוק". כל עוד נשארים מתחת ל־3,000 סיבובים לדקה זה מנוע קטן, שקט וחסכוני, שפשוט עושה את העבודה. כאשר עולים מעבר ל־3,000 סיבובים לדקה, המנוע נשמע היטב והוא גם קצת רועד.
והנה בונוס מדהים שנהגים רבים בישראל לא מכירים: יונדאי i10 משאירה לנהג את שיקול הדעת אם היא תהיה חסכונית ושקטה או בוטה ורועשת. בין המושבים יש מנגנון שנקרא "ידית הילוכים", ואם הנהג רוצה שקט וחיסכון, הוא עושה פעולה שמכונה "החלפת הילוך", שמאפשרת לו לשלוט בקפריזות של המנוע. כמה פשוט ככה גאוני.
במבחן מאומץ למדי i10 צרכה כליטר בנזין לכל 17 ק"מ נסיעה. זו צריכת דלק מעולה ואפשר כמובן גם יותר טוב, אם רק משתלטים על היצר לגרום למנוע לצרוח. בשיוט בין־עירוני עדיף להשאיר את i10 בגבולות המהירות החוקית. 110 קמ"ש הם הגבול העליון של אזור הנוחות בו היא גם שקטה, גם חסכונית וגם נעימה לנסיעה. מבחינת איכות הנסיעה, השילוב של גלגלים לא גדולים ובסיס גלגלים קצרצר עושה את שלו.
מדובר במכונית מעט קופצנית, אבל לא ברמה שתגרום לנוסעים להתלונן. ומי שמתלונן מוזמן לרכוש מכונית שעולה פי שניים.
בסופו של יום i10 היא מכונית ששייכת לזן נכחד בישראל: היא זולה, היא ידנית, היא קטנה. אין לה מסך ענק. האבסורד הוא שזו מכונית שהפכה כל כך נדירה בישראל מפני שהיא פשוט עושה את מה שמכונית צריכה לעשות ועושה את זה בזול. בעידן שבו מכוניות הופכות יקרות, כבדות, מתוחכמות, מכונית כזאת, שהיא למען האמת מוצר שנמצא בתחתית שרשרת המזון של עולם הרכב, הופכת לפתע למציאה אמיתית לרוכשים שיודעים כיצד לחפור באתר של יונדאי ישראל ולמצוא כזאת.
מקבלים מה שרואים
כיום יש בישראל לא מעט רוכשי מכוניות שמערך השיקולים שלהם אינו שונה ממערך השיקולים של מי שרוכש בקבוק יין במכירה פומבית כדי לחסוך בשתיית משקאות קלים. כיום אחד השיקולים העיקריים שמניעים את רוכשי המכוניות בישראל הוא חיסכון, אבל רק למראית עין. הם משלמים בשמחה סכומי עתק על היברידיות, שחוסכות להם דלק אבל קורעות את הכיס ברכישה, משלמים סכומים חסרי היגיון על חשמליות מסין שמתהדרות במסך גדול ובתצוגת אורות מתחלפת אבל מחיריהן מהגבוהים בעולם. הם בדרך כלל נוסעים במכונית לבד או עם מעט נוסעים ולמרחקים קצרים, ואין להם בעיה לשלם 150 אלף שקל והרבה יותר על "התענוג".
כל זה בזמן שניתן לרכוש מכונית חדשה ולהישאר עם עודף מ־80 אלף שקל. נכון, i10 בגרסה הידנית אינה מושלמת: ציון הבטיחות שלה אינו גבוה והיא גם מרגישה לעתים מעט גסה. אבל בניגוד לאין־ספור מכוניות אחרות שמשווקות כיום בישראל, מה שרואים זה מה שמקבלים, ומה שמקבלים הוא תמורה טובה.
אהבנו: מחיר, חיסכון
אהבנו פחות: בטיחות
מתחרים: קיה פיקנטו
לסיכום: עסקה משתלמת למי שמוכן להחליף הילוכים
