קצב הגידול של החרדים האט, אך שילובם בחברה עדיין קריטי
קצב הגידול של החרדים האט, אך שילובם בחברה עדיין קריטי
לפי דו"ח של המכון החרדי למחקרי מדיניות, הפריון בחברה החרדית נמצא בירידה איטית וניתן להעריך כי היא תהווה רק 25% מהאוכלוסייה עד 2065. עם זאת, סוגיית שילובה נותרה אקוטית ונדרשת מדיניות ממשלתית לפתרון הבעיה
דו"ח של המכון החרדי למחקרי מדיניות, שנכתב על ידי ד"ר איתן רגב ויהודית מילצקי ופורסם בשבוע שעבר, גרר מעין אנחת רווחה בקרב אזרחים ישראלים. הדו"ח הציג דרך אחרת לזיהוי חרדים והגיע למסקנה שמספרם נמוך ב־125 אלף ממה שהוערך עד כה, כלומר שקצב הפריון של החברה החרדית בירידה איטית, ולכן יש מקום להעריך כי גם ב־2065 החרדים לא יהוו 32% מהאוכלוסייה, אלא רק 25%. אנחת הרווחה נרמזה על ידי חוקרי ומנהלי המכון, שהדגישו כי "אולי הממצא החשוב ביותר הוא שגודל המשפחה החרדית נמצא בשנים האחרונות בירידה" ו"יש לתת על כך את הדעת כדי ליצור מדיניות שתביא בחשבון את הרכב האוכלוסייה העתידי".
אין לחשוד במשמיעי אנחת הרווחה הזו כי עינם צרה בקיומם של חרדים. להפך, הם רק מנסים להעביר – במודע או שלא במודע – את המסר שאין מה לדאוג וסוגיית שילובם של החרדים בחברה אינה אקוטית כמו שנדמה. המסר הזה מסוכן ואסור לקבלו. גם אם נקבל כתורה מסיני את כל האמור בדו"ח, יש דחיפות להמשיך לפעול לשילוב חרדים ולהימנע ממדיניות ממשלתית שתתמרץ אותם לא לרכוש השכלה ולהשתתף בשוק העבודה. כל דחייה רק תעמיק את הבעיה ותקשה לפתור אותה. ראשית, עצם המגמה של הירידה בקצב הגידול של האוכלוסיה החרדית הוזכר על ידי גורמים רשמיים כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומכוני מחקר אחרים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אך במכון החרדי סבורים כי נתונים אלו מאפשרים לזנוח לחלוטין את התרחיש הבינוני של הלמ"ס (32% מהאוכלוסייה חרדים ב־2065) ולהתמקד בתרחיש הנמוך של 25% מהאוכלוסייה ב־2065. יש מקום להעלות סימני שאלה בנוגע לכך, הן בגלל שכפי שמראה המכון עצמו, בקרב שני שלישים מהציבור החרדי (ליטאים וחסידים) הירידה איטית בהרבה, אך יתר על כן, המודל מניח כי שיעור הגידול של החרדים ירד בעשורים הקרובים בחדות עד ל־2% לשנה (לעומת כ־4% היום - ש"ט), המשקף כ־2.2 ילדים בלבד לאשה, שנראה כיום כשינוי דרמטי.
קצב הגידול האט אבל הבעיות לא נעלמות
שנית וחשוב בהרבה, גם אם קצב הגידול של החרדים איטי יותר, עדיין יש לטפל באתגרים של החברה החרדית כבר כיום מפני שהם צפויים רק להחריף גם אם קצב הגידול מתון. כפי שהדו"ח מראה, כבר כיום 20% מילדי מערכת החינוך הם חרדים, שיעור העוני בקרב ילדי החברה החרדית עומד על כ־48%, פערי השכר בין גברים חרדים לגברים יהודים שאינם חרדים מתרחבים בשיעור חד ופערי השכר בין נשים חרדיות לשאינן חרדיות לא מצטמצמים, פחות מ־5% מהנערים החרדים זכאים לתעודת בגרות, שיעור הגברים החרדים עם תואר אקדמי הוא 4.1% בלבד לעומת כ־31% בקרב יהודים לא חרדים והוא מצוי בסטגנציה, וגם שיעור החרדיות האקדמאיות עדיין רחוק בהרבה משיעור האקדמאיות בקרב האוכלוסייה הלא חרדית. המשמעות היא שללא צעדים דרמטיים, החברה החרדית תמשיך לדשדש כלכלית ולהיות תלויה במגזר היהודי הלא חרדי לקיומה.
עם זאת, ניתן להבין את הנחמה ששאבו קוראים רבים מהדו"ח, שהגיעה על רקע ניסוחים לא מדויקים ומגזימים של האתגר הכלכלי הטמון בסוגיה. כלכלנים רבים שמבקשים להתריע על ההשלכות של ההשכלה והתעסוקה הנמוכות בחברה החרדית משתמשים בביטויים חריפים כמו "מדינת ישראל לא תוכל לשרוד" ונבואות חורבן אחרות. תרחישי האימה הללו אפשריים, אך הם נהנים מסבירות נמוכה למדי. התרחיש הסביר לכלכלת ישראל במקרה של הזנחת הסוגיה החרדית הוא שישראל תדשדש ותהפוך למדינה חלשה שהפער בינה לבין מדינות מפותחות מתרחב, שהשירותים הציבוריים בה מידרדרים, שהצמיחה בה זהה או נמוכה יחסית לקצב גידול האוכלוסייה ואיכות החיים כמעט ולא עולה. הדו"ח של המכון החרדי אולי גרם לפסימיסטים לנשום לרווחה, אך תרחיש החורבן הקיצוני מעולם לא היה המרכזי. את התרחיש המרכזי ניסח באופן קליט הממונה על התקציבים יוגב גרדוס לפני כשנה: "רמת החיים פה תהיה כמו זו של מזרח אירופה". זהו תרחיש מטריד מאוד, אך הנבואות הדיסטופיות גורמות למסר החריף הזה להישמע כמעט מרגיע.
הצעות מדיניות ולא רק תמונת מצב
יש בכל זאת שתי נקודות בולטות של נחמה בדו"ח. הראשונה היא התיאור של החברה החרדית כדינמית וחיה, וכפי שכותבים מחברי הדו"ח בהקדמה: "החברה החרדית מצויה בעת של תמורות משמעותיות". השינויים בחברה החרדית מגוונים: שיעור הגישה לאינטרנט זינק ל־70%, כ־37% מחזיקי טלפון חכם, שיעור החרדים המועסקים בבינוי עולה ומגיע לכ־5%, מוסדות הממלכתי החרדי עדיין מהווים שיעור זעום של כ־5% מכלל המערכת, אך זה עדיין גידול של פי חמישה במהלך עשור.
הנקודה השנייה היא עצם פרסומו של הדו"ח על ידי מכון מחקר בהנהלה חרדית ובאווירה חרדית, כך שהוא צפוי לזכות לאמון גבוה בתוך החברה החרדית עצמה. מקים המכון הוא אלי פלאי, שמחזיק בקבוצת התקשורת הגדולה במגזר החרדי - עיתון "משפחה". בנוסף, למכון יש קשרים עמוקים עם רבנים ופוליטיקאים חרדים. לשם הדגמה, מנכ"ל המכון בעבר היה ח”כ יצחק פינדרוס ממפלגת דגל התורה. האופי החרדי של הדו"ח ניכר גם בבחירה שלא להציג נתונים הקשורים לגיוס חרדים, סוגיה הנחשבת לרגישה במיוחד בתוך החברה החרדית.
הפרסום החרדי של דו"ח עם נתונים כלכליים הוא מבורך ומעודד משלוש בחינות לפחות. ראשית, הדו"ח מאמץ לכל אורכו את התפיסה הכלכלית הבסיסית שתמריצים משפיעים. כך, לדוגמה, העלייה והירידה בילודה מיוחסות למדיניות ממשלתית ואפילו ל"מודעות גוברת של פוסקי הלכה למחירים פיזיים ונפשיים של גידול משפחה מרובת ילדים לצד נשיאה בעול הפרנסה". גם העלייה בתעסוקה מיוחסת ללחצים כלכליים. עד כמה שעובדה זו אלמנטרית בעיני מי שאינו חרדי, הרי שבתוך העולם החרדי פנימה יש מעין הטלת ספק ביעילות של תמריצים כדי לעודד תעסוקה והשכלה בקרב חרדים.
שנית, הדו"ח של המכון לא שותף לניסיונות החרדים לכפור בטענה שהם מתבססים במידה רבה על תמיכות שמקורן בכספי המסים של היהודים הלא חרדים. התמונה שהמכון מציג היא שמשק בית חרדי מקבל כ־4,000 שקל מקצבאות ותמיכות, ומשלם כ־1,531 שקל למסים, בעוד היהודי הלא חרדי מקבל כ־3,191 שקל ומשלם כ־3,860 שקל. במילים אחרות, בממוצע, החרדי גירעוני עבור המדינה בכ־2,467 שקל למשק בית בחודש והלא חרדי רווחי (670 שקל בחודש). הנתונים לא מודגשים והם פחות קיצוניים מחישובי בנק ישראל, אבל הם לא מאפשרים לחמוק מהתמונה הגדולה ויש בכך אומץ רב מכיוון המכון שבכל זאת רוצה לשמור על מעמדו וקשריו בציבור החרדי.
לסיום, הנקודה המעודדת ביותר בקיומו של דו"ח שבא מתוך החברה החרדית, היא העובדה שהוא כולל במשתמע הצעות מדיניות, כמו להתמקד במיקרו מדיניות בכל מה שקשור לעידוד תעסוקה ברחוב החרדי, כלומר להתאים פתרונות לכל תת מגזר חרדי, או כמו הרמיזה של כותבי הדו"ח לוותר על ניסיונות השילוב של גברים חרדים באקדמיה ולהשקיע בהכשרות טכנולוגיות טובות. ניתן להתווכח עם כל הצעה, אבל העובדה שגוף מחקר, שצמח מתוך החברה החרדית ופועל בתוכה, חושב בשפה של מדיניות, נעזר בכלכלנים וחוקרים (שאינם בהכרח חרדים), מציג את הנתונים כמות שהם וחותר לטייבם ומציע הצעות אופרטיבות, היא מבורכת ואולי אף דרמטית.
