ניתוחגם ללא סגר, משבר התעסוקה עדיין כאן
ניתוח
גם ללא סגר, משבר התעסוקה עדיין כאן
הירידה באבטלה נפסקה ובינואר עם עליית התחלואה היא עלולה לחזור ולעלות; הדבר יקשה על צמצום העוני ואי־השיוויון שנסקו בקורונה; החיסון הרביעי לא יציל את ישראל מהמשבר החברתי
כיוון שמשבר הקורונה לא הולך לשום מקום בינתיים, גם משבר התעסוקה עדיין כאן. שיעור האבטלה לפי החישוב המורחב של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ”ס) עלה מ־6.1% שהם 262 אלף איש במחצית השנייה של נובמבר ל־6.3% שהם 270 אלף איש במחצית הראשונה של דצמבר. כל זמן שהגל החמישי יימשך, סביר להניח שהאבטלה לא תרד ואולי אף תעלה.
יש לכך כמה סיבות. אחת היא שמעסיקים לא אוהבים לשכור אנשים בתנאים של חוסר ודאות. וחייבים להודות, למרות ההתנגדות העזה בממשלה לסגר, כל זמן שלא עברנו את הגל החמישי החשש של סגר עדיין קיים. לא רק זה, במצב שבו יותר ויותר מקומות עבודה עוברים לעבודה מרחוק וצפוי שמאות אלפי תלמידים יהיו בבידוד, ייווצר סגר חלקי בפועל, גם אם הממשלה תימנע מלהכריז עליו.
כמובן שהשאלה הגדולה היא האם העלייה באבטלה תואץ בנתונים על המחצית השנייה של דצמבר ובמהלך ינואר, שבו צפוי גל האומיקרון להגיע לשיאו. עלייה גדולה באבטלה עלולה ליצור משבר חברתי, משום שחלק גדול מהנפגעים יהיו מובטלים חוזרים שאינם זכאים שוב לדמי אבטלה, וכבר מיצו את רוב החסכונות האישיים שלהם.
סיבה אפשרית נוספת לבלימת הירידה באבטלה היא שאנשים מבוגרים חוששים לחזור לעבודה. יש כנראה גם תופעה של ריבאונד. הירידה באבטלה הגיעה לשיאה בחודש נובמבר לאחר שהסתיימו הארכות דמי האבטלה למובטלי הקורונה וחופשות הקיץ. ככל שיעבור הזמן יהיו יותר אנשים שצוברים מחדש זכויות לדמי אבטלה. עוד סיבה אפשרית, שלאיש אין תשובה מוסמכת עליה, היא עד כמה משפיעות בעיות התובלה העולמיות של מוצרים וחומרי גלם על שיעורי האבטלה בעולם בכלל ובישראל בפרט. ראוי לציין ש־6.3% אבטלה ואפילו אם נעלה ל־7% זה נתון בכלל לא רע בהתחשב בעבודה שהקורונה עוד פה. הוא מעיד גם על הצמיחה הגדולה של המשק שמחפה על המשבר בענפי התיירות והבידור, וגם על כך שהמשק למד לעבוד בצל הקורונה.
במוקדם או במאוחר תעלה גם השאלה עד מתי יימשך מצב החירום שבו הלמ"ס מודדת גם אנשים שלא מחפשים עבודה - כמובטלים. שהרי אם מסתכלים רק על שיעור מחפשי העבודה, כמות הבלתי מועסקים במשק עומדת על 4.5% וזה נתון בכלל לא רע.
מאז פרוץ משבר הקורונה, רבים מהשכירים ומהעצמאים צברו חובות שהופכים לחסם כבד בדרך לחזרה לעבודה. משום שאין לחייבים תמריץ לשוב לעבודה אם הכנסותיהם ינוכו אוטומטית לנושים
מה שמלמד שלא חזרנו לשגרה הוא שיעור המועסקים שעומד על 61.4%, כולל אנשים בחל"ת, ועל 61.1% בלעדיהם. זאת לעומת שיעור תעסוקה של 62.1% במחצית הראשונה של מרץ 2019, לפני משבר הקורונה. זה אומר שבמשק חסר עדיין כ־1% של מועסקים שהם שווי ערך ל־60 אלף איש.
במונחי מאקרו זה לא הרבה. אפשר אפילו לטעון שיחסית לגודל המשבר יצאנו ממש בזול. שר האוצר אביגדור ליברמן יכול לראות בכך הצלחה של המדיניות הנוקשה שלו, שסיימה את דמי האבטלה לרוב מובטלי הקורונה בסוף יוני ואת דמי האבטלה לבני 45 פלוס באמצע אוקטובר. זה לא משנה את העובדה שיש בישראל כרגע 270 אלף מובטלים ורק 60 אלף מקבלי דמי אבטלה. כלומר 210 אלף משפחות, בעיקר משפחות מעוטות יכולת, נמצאות בסכנה למצוקה כלכלית קשה.
ככל שהיה רצון לראות בקורונה הזדמנות לשדרוג שוק העבודה, המדינה נכשלה. במשך שנה ושלושה חודשים ישבו מאות אלפי מובטלים בבית על חשבון המדינה, וזו הוציאה רק אלפים בודדים מהם להכשרות מקצועיות. עכשיו השאלה הגדולה היא איך מונעים היווצרות של כיסי אבטלה כרונית, במיוחד של צעירים ערבים. יש לקוות שהסכומים הגדולים שיושקעו בהכשרה מקצועית והשמה, במסגרת תוכנית החומש החדשה לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, יסייעו להתמודד עם הסכנה.
2 צפייה בגלריה
מימין: שר הרווחה והביטחון החברתי מאיר כהן, מנכ”ל שירות התעסוקה רמי גראור ושר האוצר אביגדור ליברמן
(שלומי אמסלם לעמ שאול גולן טל שחר)
מיזם להסדרת חובות וחזרה לעבודה
את ההשפעות החברתיות הקשות של משבר הקורונה חשפו שני דו”חות העוני שפורסמו בחודש שעבר: הדו”ח הרשמי של המוסד לביטוח לאומי והדו”ח האלטרנטיבי של ארגון “לתת”. על פי אומדנים שפרסם ביטוח לאומי בדו”ח העוני, תחולת העוני למשפחות בישראל ב־2021 עלתה ב־1.1% ל־21.5%, ותחולת העוני של ילדים עלתה ב־2.5% ל־31.2%. כלומר כמעט כל ילד שלישי הוא עני. אי־השוויון הנמדד על ידי מדד ג’יני עלה בשנה שחלפה ב־3.3% לעומת 2020.
דו”ח העוני האלטרנטיבי של “לתת” גילה ששיעור משקי הבית במעמד הביניים ירד מ־58% לפני הקורונה ל־51.8% ב־2020 ול־48.3% היום. במקביל נוצר מעמד חדש - בין קו העוני למעמד הביניים - של “קרבת העוני”. ההיקף שלו גדל מ־14% לפני הקורונה ל־16% בשנה שעברה ול־23.6% השנה - קרוב לרבע מהאוכלוסייה.
היבט קשה נוסף של המשבר הכלכלי בקורונה חשף דו”ח שפרסם אתמול שירות התעסוקה על הניסיונות לשקם בעלי חובות שנצברו בקורונה. על פי הדו”ח, “מאז פרוץ משבר הקורונה, רבים מהשכירים ומהעצמאים בישראל צברו חובות. היקף החובות ומצבם של החייבים החריף ואף צפוי להחמיר עוד יותר בשנים הקרובות”. הבעיה היא שהחוב, לעתים למספר רב של חייבים, הוא חסם כבד בדרך לחזרה לעבודה. בשירות התעסוקה מסבירים ש”אין לחייב תמריץ לשוב לעבודה שעה שהוא יודע שהכנסותיו ינוכו אוטומטית”.
על רקע זה יצאו שירות התעסוקה, רשות האכיפה והגבייה והאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים בפיילוט של מיזם להסדרת חובות חייבים והשבתם לשוק העבודה. באוקטובר 2020, בעיצומו של הסגר השני, פנה שירות התעסוקה לכ־1,800 תובעי הבטחת הכנסה. קצבת הבטחת הכנסה היא חגורת הביטחון האחרונה שמציעה מדינת ישראל לאנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, והיא כל כך נמוכה שהיא מבטיחה חיים לא בכבוד.
לשירות אין מידע לכמה מובטלים יש חובות משום שהם לא מחויבים למסור את המידע הזה, אבל החוב הממוצע של המובטלים שאליהם פנה היה סכום של 321 אלף שקל לאיש, ומספר תיקי החוב הממוצע היה 7 תיקים לאדם. 46% מהם, כלומר כמעט אחד משניים, היו ערבים. 73% היו מהפריפריה, 45% מהדרום ו־28% מהצפון. נתון מדאיג ביותר שמעיד על התופעה ההולכת וגוברת של הנפילה ממעמד הביניים אל העוני הוא ש־56% מהחייבים היו מיישובים באשכולות הביניים 7-4. ל־97% מהם אין השכלה אקדמית ול־80% אין מיומנויות דיגיטליות או שיש מיומנויות דיגיטליות נמוכות.
607 איש, שליש מהמובטלים שאליהם פנה שירות התעסוקה, נענו וביקשו סיוע. התוצאה היתה הליכי חדלות פירעון, הסדרי חוב או פריסת תשלומים בהיקף של 147 מיליון שקל. לבעלי החוב, כמקובל במקרים כאלה, השתלם יותר להגיע להסדר שיביא להחזר חלק מהחובות מאשר לא לקבל כלום. 360 מהם כבר חזרו לעבודה. מנכ”ל שירות התעסוקה רמי גראור קרא לכל המובטלים החייבים לפנות לשירות לקבלת סיוע בהסדרת החובות וחזרה לעבודה. לדבריו, “זה נכון לכם וגם למדינה”.
העובדים נושאים בנטל עלות החל”ת
דו”ח מצב המדינה של שירות התעסוקה, שפורסם בשבוע שעבר, חשף היבט אחר ולא מוכר של פגיעת הקורונה בשוק העבודה. מהדו”ח מתברר שמודל החל”ת חסך למעסיקים וגם לאוצר חלק גדול מעלות אובדן שעות העבודה והפיל אותה על העובדים. על פי הדו”ח, המתבסס על נתוני ה־OECD, הבחירה הישראלית במודל החל”ת הביאה לכך שהעובדים נשאו בכ־45% מנטל העלות של הצמצום בשעות העבודה. זאת, הן בשל הפגיעה בהכנסה בשל דמי האבטלה הנמוכים והן משום שמדינת ישראל לא הציעה שום פיצוי על ירידה בהיקף המשרה. לעומת זאת, במדינות שאימצו את המודל הגרמני, ששומר את העובדים אצל המעסיק, העובדים נשאו רק ב־24% מהנזק בממוצע, ובמדינות ה־OECD ב־28%. כלומר העובדים בישראל נשאו בנטל גדול פי 1.6 מאשר ממוצע המדינות המפותחות.
עלייה גדולה באבטלה עלולה ליצור משבר חברתי, משום שחלק גדול מהנפגעים יהיו מובטלים חוזרים שאינם זכאים שוב לדמי אבטלה, וכבר מיצו את רוב החסכונות האישיים שלהם
המעסיקים בישראל לא נשאו בשום נטל, לעומת 7% במדינות ה־OECD ו–9% במדינות המודל הגרמני. מדינת ישראל נשאה בכ־55% מהעלות (באמצעות דמי אבטלה) לעומת 65% בממוצע ב־OECD ו־67% במדינות המודל הגרמני.
הדו”ח מציין שבישראל ובמדינות רבות אחרות הקיטוב בשוק העבודה החמיר במהלך המשבר ותקופת השיקום המתמשכת. בעוד ענפים המאופיינים בשכר גבוה כמו הייטק ושירותים ציבוריים חוו פגיעה מינימלית והשתקמו במהירות, ענפים המאופיינים בשכר והון אנושי נמוכים - כמו חקלאות, תיירות ומסעדנות - חוו פגיעה קשה ושיקומם מפגר אחרי שאר המשק. עובדי שכבת הביניים של שוק העבודה - כמו תעשייה, בינוי ומסחר - ספגו פגיעה קשה ומתקשים להתאושש גם כאשר הענף עצמו השתקם.
