למה "טאלנטים" רעים למערכת החינוך?
למה "טאלנטים" רעים למערכת החינוך?
במערכת החינוך יש מורים נפלאים. בעלי תואר שני ובעלי דוקטורט, מסורים, מרתקים, חדשניים ואוהבים את תלמידיהם. מה הם בדיוק, אם משרד החינוך מחפש "טאלנטים"? ביטוי הלקוח מעולמות תוכניות הריאליטי ותקשורת ההמונים, משל היו "לרקוד עם מורים".
נכון, משבר המחסור במורים הוא נורא. פשוט אין מורים. המצב הקשה ביותר הוא דווקא בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים. התוכניות להכשרת מורים התרוקנו מסטודנטים. תוכנית "מבטים" של הטכניון, המיועדת להכשרת מדענים ומהנדסים להוראה, אותה אני מכירה מקרוב פנתה לאותם מקצוענים בעלי תואר ראשון או תארים מתקדמים במתמטיקה, מדעים והנדסה, ובמשך שנה עד שנתיים הכשירה אותם להיות מורים מעולים. כן, הוראה היא מקצוע והעוסקים בה הם אנשי מקצוע ולא טאלנטים. בשנה או שנתיים (לבחירתם) הם לומדים איך ללמד מתמטיקה, בהנחה שלא כל מתמטיקאי יכול ללמד, יכול להבין קשיים של תלמידים, יכול למצוא דרכים יצירתיות וגם להבין את הקשיים הפסיכולוגיים, החברתיים, וההיסטוריים של כל ילדה וילד. בשנה-שנתיים אלה, המורים לביולוגיה, כימיה ופיזיקה לומדים מהי למידת חקר ואיך לבצע אותה בכיתה של 30 תלמידים. הם לומדים איך ילדים לומדים כשהמורה מסייעת ותומכת בלמידה האישית והקבוצתית שלהם, ולא "מעבירה ידע" או "מעבירה שיעור". בשנה שנתיים אלה, הסטודנטים המוכשרים, חלקם אף בעלי תואר דוקטור לומדים את מקצוע ההוראה. הם לומדים כיצד בתי ספר פועלים, הם שוהים בבתי ספר ונפגשים עם מורים ותלמידים, הם לומדים ממורים מנוסים, הם מסייעים לתלמידים מתקשים או לתלמידים מצטיינים וכך, לכשמגיע היום בו הם מתחילים ללמד הם משתלבים בצוות המורים, מכירים על בוריין את תוכניות הלימודים, ויודעים ומכירים את תלמידיהם בני ה-15, 16 או 17.
אז למה הם עוזבים ולמה התוכניות בטכניון ובמוסדות אחרים מתרוקנות? כי השכר נמוך והעבודה קשה ואף אחד לא אוהב להרגיש מנוצל ומבוזה. כי יש להם אלטרנטיבות ויש גבול "לציונות", כי הסטטוס החברתי של מקצוע ההוראה הוא מבייש, כי כל הורה כועס בצדק או שלא בצדק מרגיש שהוא יכול "להפוך שולחנות", לבזות במדיה החברתית, והמורה חשופה, אינה מוגנת על ידי המערכת ונותרת לבדה מול התקפות לא הוגנות.
אז מה משרד החינוך מציע? לקחת את אותם אנשים בעלי תואר מתקדם בתחומי מדע, מתמטיקה ואנגלית, לומר להם – נשלם לכם היטב, אתם לא צריכים ללמוד את מקצוע ההוראה, זה מיותר. זה לא באמת חשוב. מספיק שיש לכם תואר שני בכימיה והופ אתם מורים "טאלנטים" לכימיה. אתם לא צריכים לדעת מה תלמידים לא מבינים, מהן תפיסות שגויות שגורות שיש לתקן ואיך לתקנן, איך לבצע ניסוי במעבדה עם 25 תלמידים, איך לסייע לתלמידה מבודדת בכיתה. איך לזהות שתלמיד פגוע. בשביל זה יש מורים "רגילים" הם לא טאלנטים כמוך.
תאמרו בודאי, זה פתרון קצר מועד למשבר גדול. ובכן, כולנו מכירים את האמירה על הזמני שנעשה קבוע. כולנו מבינים את החשיבות של לכידות מקצועית-חברתית ומבינים שחדר מורים בו יש מורה "רגילה" עם תואר שני בפיזיקה, ומורה טאלנט עם אותו תואר שני בפיזיקה, המשתכרים אחרת, שהביטחון התעסוקתי שלהם שונה, שחלקם יכולים להתארגן וחלקם לא, יתפקד באופן רחוק מאופטימאלי.
אז מה הפתרון? קודם כל, להבין שאין פתרונות קסם. להבין שהוראה היא מקצוע, כמו רפואה ובדיוק כפי שאנו מצפים שהרופא שלנו יעבור סטאז' ויתנסה ברפואה תחת פיקוח והנחייה לפני שהוא מטפל בחולים, כך גם בחינוך. בעלת תואר ד"ר (Ph.D) במדעי הרפואה איננה רופאה, ואינה גם מורה.
אם שכר המורים יוכפל, אם יהיו קריטריונים ברורים לשכר גבוה המשקפים את השכלת המורה, אם בית הספר יהיה סביבה מזמינה ומכבדת גם למורים, ולא רק לתלמידים, אם המורים ירגישו מוגנים, ואם כולנו נבין את חשיבותם, יותר צעירות וצעירים מוכשרים, אכפתיים ומשכילים ירצו להיות מורים. ממש כמו במדינות מתוקנות. ולבסוף, אין סיבה שמורה למדעים או מתמטיקה בכיתה ג' או ד' תשתכר (הרבה) פחות מעמיתתה בכיתות י' או י"ב. האם הילד שלנו בכיתה ג' "שווה לנו פחות" מן הילדה בכיתה י"ב?
טלי טל היא פרופ' ודיקנית לשעבר בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון, וחוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן
