הנטל הכלכלי רק מתרחב: משק בית חילוני שילם למס הכנסה פי 11 מאשר חרדי
הנטל הכלכלי רק מתרחב: משק בית חילוני שילם למס הכנסה פי 11 מאשר חרדי
בדיקת כלכליסט חושפת: החילונים משלמים יותר והחרדים מקבלים יותר. במקום להקטין את הפער הממשלה נחושה להעביר את תקציב 2025 שינציח את העוני בחברה החרדית ויגביר את העומס על האוכלוסייה החילונית והדתית העובדת
עוד הרבה לפני הגזירות החדשות שיטיל תקציב המדינה על ציבור העובדים, ולפני וההטבות המפליגות המתוכננות כעת לחרדים - תרומתם לכלכלה הישראלית הלכה ופחתה ביחס לתרומת האוכלוסייה הלא־חרדית. לכן אין להתפלא על הנתון המטלטל הבא: בשנת 2022 התרומה של משקי בית חילוניים למס הכנסה (חישוב לנפש) היתה פי 11.3 מזו של משק בית חרדי.
וזה לא הכל: כלכליסט ביצע את החישובים בדיוק לפני שנתיים, ימים ספורים לפני שממשלת נתניהו־סמוטריץ'־חרדים החלה את דרכה. אז המספרים היו גם מטלטלים, אך נמוכים יותר: פי 9 "בלבד" (הנתונים היו נכונים לשנת 2019). אתמול עדכנה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) את סקר ההכנסות וההוצאות של משקי הבית עם נתונים חדשים שמהם משתקפת התמונה ההולכת ומידרדרת, ואת העיוות ההולך ומתרחב שמשמעותו: הפער הכלכלי בנטל בין חילונים לחרדים הולך ומעמיק.
כדאי להתעכב על המספרים הגולמיים: משק בית חילוני משלם למס הכנסה 1,421 שקל בממוצע לנפש בחודש בזמן שמשק בית חרדי משלם 125 שקל לנפש. כאשר מסתכלים על משקי בית לא־חרדיים (חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים), היקף התשלום החודשי הוא 906 שקל לנפש לעומת, כאמור, 125 שקל בקרב החרדים - פי 7.2. כשהפער בסקר הקודם ב־2021 עמד על פי 5.7. זינוק משמעותי ביותר.
חלק מההסבר טמון בפער של מספר הנפשות במשקי הבית. בזמן שבמשקי בית חרדיים הוא עומד על 5.2, לעומת 2.6 בקרב חילונים (מחצית מהחרדים), בקרב לא־חרדיםמספר הנפשות עומד על 3.
החרדים כבר מהווים כ־15.5% מהאוכלוסייה היהודית ולפי אומדנים של ה־OECD, לקראת שנת 2060 הם יהוו כ־30%. כאשר בוחנים את כלל תשלומי החובה, ובהם מס הכנסה יחד עם ביטוח לאומי וביטוח בריאות, מגלים כי חילונים משלמים פי 7.4 יותר מחרדים. זאת לעומת פי 6 בסקר של 2021. ועוד ניתן למצוא בנתונים החדשים כי יהודים לא־חרדים משלמים יותר מפי 5, לעומת פי 4 בסקר של שנת 2021.
1 כאמור, אלו אינם מספרים בני־קיימא. מספר הנפשות מסביר רק חלק מהפערים שכן רוב הפער מוסבר על ידי השונות האדירה בהכנסות - המהווה את הבסיס לחישוב גביית מסי חובה. סקר ההכנסות של הלמ"ס מראה כי ההכנסה הכספית ברוטו לנפש - הכנסה מעבודה, הון וגם מקצבאות ותמיכות עוד לפני תשלומי מסים - של משקי בית חילוניים היא פי 3.6 גבוהה יותר משל החרדיים (לעומת פי 3.1 בסקר הקודם). לגבי הכנסה כזו בקרב יהודים לא חרדים המספר גדול פי 2.7 מזה של החרדים (לעומת פי 2.4 בסקר הקודם). הפער המרכזי הוא בסעיף הכנסות מעבודה: יהודים לא־חרדים הרוויחו כ־75% בממוצע יותר מאשר חרדים.
2 ניתוח מעמיק של התופעה בסקירה השנתית האחרונה של ה־OECD על כלכלת ישראל מציג נתון כמעט זהה (71%) אך התרומה של הארגון הכלכלי הבינלאומי הוא בפירוק הגורמים: 33% מהפער מוסברים בכך שפשוט רוב החרדים לא עובדים או לא רוצים לעבוד (שיעור התעסוקה); 15% מהפער נובעים מהעובדה שמי שכן עובד, עושה את זה פחות שעות מהגבר הלא־חרדי; כאשר 23% מהפער מוסברים בפערי שכר, כלומר, גם גבר חרדי שכן עובד – מרוויח פחות. הבעיה הגדולה היא כאשר "מדיניות הרווחה והחלוקה מחדש" של מדינת ישראל עושה את שלה - גם מחלקת קצבאות ותמיכות וגם גובה מסים - הפערים עדיין הם בלתי נסבלים. הכנסה נטו לנפש של חרדי (אחרי מסים) היא עדיין 36% בלבד מזו של חילוני, לעומת 32% מההכנסה ברוטו (לפני מסים) - כלומר, קרוב לשליש. כנראה שבכלכלה אין ניסים. הכנסה נטו של נפש חרדית היא רק 40% לעומת נפשות במשקי בית לא־חרדיים, עדיין פחות מחצי.
3 את התוצאה הסופית כבר כולנו מכירים: שיעור העוני בקרב חרדים הוא יותר מכפול מהממוצע של ישראל. לפי דו”ח העוני המעודכן של ביטוח לאומי, העוני בקרב החרדים הוא פי 3.5 גבוה יותר מזה של החילונים (על בסיס נפשות) - 39.5% לעומת 11.3%. רוב הפער ממוקד באופן מובהק בעוני בקרב ילדים. דווקא ביום שמנסים להכשיר את החוק לעידוד השתמטות (חוק המעונות) וכמה ימים אחרי שאושר תקציב מדינה שהרכבו פוגע בצמיחה ובתעסוקה - בעיקר של חרדים - כדאי לחזור לסדרת ההמלצות של כלכלני ה־OECD: הסרת סובסידיות ממשלתיות לתלמידי ישיבה; התניית תמיכה במעונות יום בתעסוקה של אבות בנוסף לתעסוקת אמהות; הפחתת גיל הפטור כדי לעודד השתתפות בחינוך על־תיכוני ובשוק העבודה; שיפור מסלולים בין השכלה מקצועית על־תיכונית לתארים בהשכלה הגבוהה כדי לספק יותר הזדמנויות לחרדים.
4 אפשר להכריז כי חברי ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־חרדים לקחו את כל ההמלצות של ה־OECD, למדו אותן בקפדנות והחליטו להתעלם מהן באופן מופגן במקרה הטוב, או לעשות בדיוק את ההפך - במקרה הפחות טוב.
הנתונים היו צריכים להביא את קברניטי הכלכלה למסקנה שאליה הגיעו כלכלני ה־OECD באותו דו"ח: שיעור הגידול באוכלוסייה החרדית מציב אתגר לא רק לצמיחה הכלכלית העתידית של ישראל אלא לקיימות הפיסקאלית שלה. כלומר, ליכולת לממן את קצב ההוצאות של האוכלוסייה כולה. אחרי כמעט שנתיים של מדיניות מאקרו־כלכלית של נתניהו־סמוטריץ' - או ליתר דיוק, היעדר מוחלט של מדיניות כזו - ניתן להבין מדוע ההתעלמות או הנסיגה לאחור.
אצל נתניהו הסיבה ברורה ופשוטה: שיקולים פוליטיים צרים כדי להשיג פונקציית מטרה אחת ויחידה - הישרדות פוליטית כדי למנוע את המשפט בכל מחיר. אצל סמוטריץ' מדובר בניוון אידיאולוגי עמוק שנחשף כמעט בטעות לפני כשבוע, במהלך תדרוך שערך לעיתונות הכלכלית, כאשר ניסה להצדיק את חוק ההשתמטות, ובעקיפין את חוק המעונות, שככל הנראה כבר נרקח אצל השניים במקרה שהחוק הזדוני ההתחלתי לא יעבור.
"מה שמאפשר את אורח החיים החרדי במדינת ישראל הוא לא תקציב הישיבות שהוא גרוש וחצי וגם לא מעונות. אלא (העובדה) שאנחנו מדינה סוציאל־דמוקרטית: יש חינוך ובריאות ורווחה חינם. אם רוצים לבטל את כל זה ולהפוך את זה לארה"ב שאם אין לך 40 אלף דולר בשנה אז הילד שלך לא הולך לבית ספר יהודי ואם אין לך 5,000 דולר בחודש אין לך ביטוח בריאות - אני לא שם... אני לא חושב שילד חרדי לא צריך לקבל כי אבא שלו לא עובד", הסביר סמוטריץ' שלפתע נטש את האולטרה־ליברליזם שאפיין אותו ואימץ בחום את המודל הסקנדינבי - ויש רק לברך על כך.
5 אלא שסמוטריץ' לא מבין כי ההיפך הוא הנכון: אם החרדים לא ישרתו ולא יעבדו ולא ילמדו ליבה – לא יהיה חינוך חינם לאף אחד ולא תהיה בריאות חינם כי לא יהיה מי שיממן את זה. רואים את זה באמריקה הלטינית, בה שירותי החינוך והבריאות בשנות ה־60 היו מהטובים בעולם אך הידרדרו במהירות. גם בגלל החלשת המוסדות, התרחקות ממשטר דמוקרטי ותידעוף אוכלוסיות מסוימות בגלל אינטרסים פוליטיים צרים. כל זאת גרם לכך שאלו ש"יש להם" נטשו את השירותים הממשלתיים והקימו שירותים פרטיים.
אבל לא צריכים להגיע לדרום אמריקה: אפשר לקחת אוטובוס לירושלים. ירושלים ירדה מאשכול כלכלי־חברתי 5 בשנת 1995 לאשכול 2 בשנת 2021 והפכה לאחת הערים העניות ביותר בישראל.
6 ויש עוד דבר עצוב ומטריד בסיפור הזה: היהודים הלא־חרדים ממשיכים לשלם, לממן, לסבסד, לכלכל, לפרנס - אבל החרדים לא משפרים את רמת ואיכות החיים שלהם ולא מצליחים לצאת ממעגל העוני. זאת כי מדובר במלכודת שללא שינוי יסודי ומבני לא נצא ממנה.
ב־7.10 גילו כל הישראלים עובדה אחת ברורה: טורקיה, ארגנטינה, ברזיל וונצואלה "רשאיות" להיות עניות. למדינת ישראל אין את ה"זכות" הזו. אם ישראל תהיה חלשה כלכלית, אויביה ושונאיה יעשו לה עוד "שביעי באוקטובר". העוצמה הכלכלית של ישראל מהווה מרכיב חיוני ואסטרטגי בבניית העוצמה הצבאית. הצלע השלישית בחוסן הישראלי הוא העוצמה הטכנולוגית בה גם החרדים לא תורמים מאומה - וזה חבל לא פחות.
כדאי למקבלי ההחלטות להפנים את המציאות המסוכנת במהרה ולחתור לשנותה בהקדם - המספרים מראים בפירוש כי היא כבר לא בת קיימא. הזינוק במספר המועמדים להגירה - אלו שיצאו מישראל ולא חזרו אחרי 275 יום - ובעיקר האיפיון שלהם: חילונים, נשואים, משכילים, מאזור המרכז, יחד עם גידול בפופולריות של יוזמות "היפרדות" מוכיחים כי נדרש חוזה חברתי חדש ודחוף. לא בטוח אם הממשלה הזו מסוגלת אפילו להתחיל תהליך שכזה.
