פרשנותה"סמוטריצ'יזם" הוא זרם קיצוני שיפגע בכלכלה אפילו יותר מה"ביביזם"
פרשנות
ה"סמוטריצ'יזם" הוא זרם קיצוני שיפגע בכלכלה אפילו יותר מה"ביביזם"
שר האוצר מונע פיקוח על המיליארדים שזורמים לרשתות החינוך החרדי מתוך אינטרס פוליטי. אבל דווקא את פקידי האוצר, שבאמת מבקשים לפקח על הכסף הזה, הוא צובע כמי שפועלים משיקולים פוליטיים. כך גם בקשר לצבא: סמוטריץ' לוקח את הביביזם צעד קדימה, הופך את הפיקוח לפי חוק ל"פוליטי" ומערער עוד קצת את יסודות המדינה
החלטת סגן החשב הכללי יונתן רזניק בסוף השבוע האחרון להוציא את החשבת מטעם האוצר מרשת החינוך התורני היתה מהלך מתבקש. כל פקידי האוצר יודעים שברשתות החינוך יש "שירקעס" עצום עם המספרים והסכומים שמחולקים ברשת החינוך התורני, אך העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות תחת ממשלות בנימין נתניהו גרמה להם לוותר ולשתוק. עצם קיומו של חשב מטעמם, במינוי רשמי אך נטול סמכויות, היה אות קלון גדול מבחינת פקידי החשב הכללי ואגף התקציבים באוצר. הם הבינו שכל ניסיון לעשות שם סדר נידון לכישלון. אבל צירוף של כמה נסיבות בעת האחרונה גרמה להם להתעורר ולנסות לשנות את המצב.
1. הסיבה הראשונה היא המשבר הפיסקאלי המתהווה במהירות, לאור העובדה שממשלת ישראל בדרך להשלים שלוש שנים רצופות של גירעון גבוה מ־5% - שיעור שאינו בר־קיימא. בתקופה של משברים כאלה, בדיקות של תקינות הקצאת המשאבים הציבוריים הן הכרחיות ונעשות תכופות ומעמיקות יותר. הסיבה השנייה היא כי לפי דיווחים של פקידים בחשב הכללי, מאז הקמת הממשלה האחרונה והתלות המוחלטת של נתניהו בחרדים, נפרצו גם הסכרים האחרונים: נציגי המפלגות החרדיות מסרבים אפילו להתייחס לדרישות השקיפות של האוצר בתקציבי רשת החינוך, בבחינת "זה כסף שלנו, אנחנו לא חייבים לכם שום הסבר, על כלום". העובדה שמדובר במערכת חינוך פרטית שאיננה מלמדת ליב"ה ואינה מכשירה את בוגריה לתרומה לתעסוקה ולצמיחה, רק מעצימה את הנזק הכלכלי.
אחרי מינויים לפי שיוך פוליטי והקצאת כבישים לפי שיוך פוליטי ונוכחות בסיורים לפי שיוך פוליטי, כעת גם בקרה תקציבית תיעשה לפי שיוך פוליטי
הסיבה השלישית היא ממדיה של הרשת. כבר היום, מעל 22% מהתלמידים הישראלים בכיתה א' הם חרדים ומהווים את הקבוצה השנייה בגודלה בישראל, אחרי החינוך הממלכתי שבו לומדים מעט כ־39% מהתלמידים. המשמעות היא שהמשך המצב הקיים יוביל לאובדן שליטה של האוצר על מה שמתרחש בחלק ניכר ממערכת החינוך. הסיבה הרביעית היא שרמת אי־הסדרים כה גבוהה, שמתעורר חשש כבד שאם וכאשר כל העניין יתפוצץ, נושאי משרה באוצר עלולים למצוא את עצמם נושאים באחריות. קיומה של "חשבת" מטעם האוצר מאפשר מעין מסך עשן של מפקח שאינו באמת מפקח, ובבוא העת על הכוונת יהיה אגף החשב הכללי.
2. בתגובתו המבוהלת של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שביטל את הוראת רזניק, טמונים שני אלמנטים שחייבים לשים אליהם לב. הראשון הוא שסמוטריץ' במכתב התגובה שלו לסגן החשב הכללי מסביר כי החלטת רזניק התקבלה בחוסר סמכות. לשם כך הוא מצטט את החלטת הממשלה, שבה נקבע כי רשת החינוך החרדית תזכה לחשב מטעם האוצר, אשר יפקח עליה כמו על משרדים ממשלתיים אחרים. הטיעון שנשמע נכון רק חושף את האבסורד: הרי רוח החלטת הממשלה היא שהקצאת הכספים לרשת החרדית חייבת בפיקוח. אבל ברגע שהרשת מסרבת לפיקוח תקציבי וחומקת ממנו ככל יכולתה, היא חותרת תחת מהות ההחלטה. על החשב הכללי מוטלת חובה חוקית למצוא דרכים כדי לבצע פיקוח אמיתי ויעיל על מה שמתרחש עם כספי הציבור ברשתות החינוך החרדיות. מדובר בהרבה מאוד כסף ציבורי, 3.5 מיליארד שקל, שמגיע מתשלומי מסים - בעיקר של הציבור שאינו חרדי - אשר מנותבים לארגון חינוך פרטי שאינו מלמד ליב"ה. אגף החשב הכללי אכן מעוניין לקיים את החלטת הממשלה, כרוחה וכלשונה. סמוטריץ' והחרדים הם שמעוניינים לחמוק ממנה, אבל הניסוח במכתב הופך לפתע את החשב הכללי, שמקפיד על החוק, לזה שמנסה להתחמק.
האלמנט השני שיש לשים אליו לב הוא שסמוטריץ' מסביר במכתבו שמדובר בהחלטה של "מדיניות", כלומר בהחלטה פוליטית, "ולא ניתן לעקוף אותה ולהתחבא מאחורי שיקולים 'מקצועיים' ו'משפטיים'", לשון סמוטריץ'. ממתי פיקוח תקציבי הוא סוגיה פוליטית? הרי רזניק לא מבקש לשנות את סכום ההקצאה לרשת החינוך. הוא גם לא טוען שהחשבת הוצאה מהרשת משום שזו אינה מלמדת לימודי ליב"ה. החשבת הוצאה מהרשת משום שאין לה אפשרות מקצועית לפקח באופן אמין. אך לפי סמוטריץ', גם הפיקוח הוא עניין של מדיניות. לא של חוק. ואם החרדים הם אבן יסוד של הממשלה והם אינם מעוניינים בפיקוח, אז שלא יהיה פיקוח. כמדיניות.
3. האבסורד רק מקצין כשמתבוננים במהלכיו של סמוטריץ' בקשר לוועדה לבחינת תקציב הביטחון. סמוטריץ' הטיל עליה את כל יהבו, גם כדי לקבוע סדר עדיפויות חדש לצבא וגם כדי לפקח כמה כסף יוצא, ועל מה. כך שלפי סמוטריץ', הניהול התקציבי של צה"ל, שהוא גוף ממשלתי־ציבורי שמספק ביטחון לכולם, מחייב פיקוח הדוק, אך החינוך הפרטי החרדי לעומתו, שמנהל מיליארדים הרחק מהעין הציבורית, פטור מפיקוח כזה. וזה אינו עניין של כללים אלא של פוליטיקה ומדיניות.
לפי סמוטריץ', גם הפיקוח הוא עניין של מדיניות. לא של חוק. ואם החרדים הם אבן יסוד של הממשלה והם אינם מעוניינים בפיקוח, אז שלא יהיה פיקוח. כמדיניות
אם מחברים את זה לטענה של סמוטריץ' - שהוא גם שר במשרד הביטחון - שאין לו כל אחריות למחדל של 7 באוקטובר, המסכות כבר נופלות והאסטרטגיה הגדולה מתגלה: צה"ל הוא האחראי היחיד, והממשלה היא רק הקורבן של כישלונו. לכן חייבים לפקח עליו היטב.
כאשר סמוטריץ' מעכב עסקת מטוסים חיונית כדי לכפות הקמת ועדה שתפקח על תקציב צה"ל, ובד בבד מבטל החלטה להגביר את הפיקוח על החינוך החרדי, הוא הופך את הפיקוח לעוד כלי פוליטי. הוא נחוש לסמן את הדרג הפקידותי באוצר ואת הדרג הפיקודי בצה"ל כ"אליטה שלטת", שמבקשת לחבל במדיניות הממשלה ולפגוע במשילות שלה. הטענה שכל ההחלטות של הדרגים האלה הן פוליטיות היא לב־ליבה של הגישה הפופוליסטית. היא מובילה לדחיקת המומחיות המקצועית לשוליים ויוצרת מתח קבוע בין פוליטיקאים פופוליסטים לעובדי מדינה ואנשי מקצוע. הנגזרת שלה היא רווח פוליטי קצר טווח, על חשבון מדיניות לא יעילה, שחיקה של מוסדות השלטון ועוד קיטוב חברתי.
4. הסמוטריצ'יזם הוא זרם קיצוני של ה"ביביזם". אחרי תחקיר ה"יהלומים" של מירי רגב, שחשף כיצד תומכיה הפוליטיים נהנים מתקציבים ציבוריים, ואחרי שחזינו בנתניהו ממדר את ראש העיר קריית שמונה משום שהעז לבקר אותו - סמוטריץ' מבקש להפוך את שלטון החוק ל"פוליטי". לשיטתו הכל פוליטי, ואין עוד "מקצועי". אחרי מינוי בעלי תפקידים לפי שיוך פוליטי ולא לפי כישורים, ואחרי הקצאת כבישים לפי שיוך פוליטי ולא לפי אמות מידה מקצועיות, ואחרי נוכחות בסיורים לפי שיוך פוליטי ולא לפי צורכי האזרח, כעת גם בקרה תקציבית תיעשה לפי שיוך פוליטי.
את תוצאות הפוליטיזציה המוחלטת של נתניהו ושותפיו ראינו ב־7 באוקטובר, ובעיקר בשמונת החודשים שלאחר מכן: אובדן מומחיות וידע ארגוני, מדיניות פחות יעילה או לא קיימת כלל, וממילא חוסר יכולת ליישם אותה, בעקבות נטישת משרתי ציבור איכותיים והחלפת פקידים מוכשרים בפקידים מוכשרים פחות ומפוחדים יותר. התוצאה היא הקצאה משאבים גרועה, ירידה באיכות השירותים הממשלתיים והציבוריים, פגיעה במוניטין של המדינה והמשק, וירידה ביכולת לשרת את האינטרס הציבורי הרחב. את המחיר הכבד כל אזרח כבר מרגיש.
