בלעדימשרד האוצר עשוי לתת לכי"ל מתנה בשווי של כ-250 מיליון שקל בשנה
בלעדי
משרד האוצר עשוי לתת לכי"ל מתנה בשווי של כ-250 מיליון שקל בשנה
הזיכיון העתידי לכרייה בים המלח יכלול גם מס על שאיבת מים. מחלוקת בין משרד האוצר למשרד להגנת הסביבה על גובה המס מנעה פרסום דו"ח בעניין, אך זה הגיע לידי כלכליסט. האוצר דורש חישוב הכולל הנחה של מאות מיליוני שקלים בשנה לזכיינית
בחודש ספטמבר הציגו משרדי האוצר והגנת הסביבה דו״ח חגיגי שהושלם מקץ שנים ארוכות של דיון, ותכליתו: גיבוש המלצות לממשלה לקראת תום תקופת הזיכיון המאפשר לחברת ICL (כיל לשעבר) לנצל את משאבי ים המלח לטובת הפקת ומכירת מחצבים וכימיקלים. ההמלצות בוחנות סעיפים בזיכיון הקיים, ומנסות לתקן עיוותים כלכליים, משפטיים, סביבתיים וחברתיים בזיכיון. אולם דבר אחד נעלם מההמלצות: כמה תשלם החברה שמשיאה רווחים ממשאבי הציבור על שאיבת מי הים ההולך וגווע.
מדובר בהיטל חדש (בנוסף למסים הקיימים: מס חברות, מס רווח ותמלוגים) שמתכננת המדינה להטיל במסגרת הזיכיון הבא, לאחר שתסתיים תקופת הזיכיון הנוכחית של כיל ב־2030, שבסבירות גבוהה מאוד תוסיף להחזיק בו, שכן לחברה — שכ־46% ממניותיה מוחזקות בידי החברה לישראל שבשליטת עידן עופר, ושאר מניותיה בידי הציבור — נתונה זכות סירוב על זכייה של שחקן אחר במכרז בשל תנאים שקבעה המדינה: היא תוכל להשוות את התנאים שיציע הזוכה, ולהשאיר בידיה את הזיכיון.
הסיבה להיעלמות אותה המלצה ממסמך הוועדה הבין־משרדית היא חילוקי דעות בין משרדי האוצר והגנת הסביבה באשר לגובה ההיטל וניצול הכסף שיצטבר. מדובר בסכום אשר עשוי לשלשל לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים בשנה ועד עתה לא נחשף לציבור.
אולם לידי כלכליסט הגיע דו"ח שהוכן על ידי חברת DHV וחברת פארטו עבור המשרד להגנת הסביבה, במטרה לשקלל את גובה ההיטל הרצוי. הדו"ח נדון בשיח בין משרדי הגנת הסביבה והאוצר, אולם לכלכליסט נודע כי באוצר דורשים כי הסכום שישולם למדינה — יהיה נמוך משמעותית.
לפי הדו״ח, אשר נחשף כעת, לאחר שהועבר לידי ארגון ״מגמה ירוקה״ בעקבות בקשת חופש מידע, הערך הכלכלי של שימוש של כיל במי ים המלח נאמד ב־423 מיליון שקל בשנה, שעה שהים מאבד בכל שנה כתוצאה מניצולו על ידי מפעלי ים המלח 460 מיליון קוב מים (מלמ"ק) בשנה. חישוב זה מבוסס על עלות ההובלה והשימוש במשאבים, כפי שנקבע במפתחות תכנון מקובלים של רשות המים.
הוויכוח בין משרדי האוצר והגנת הסביבה נסב על נקודה זו: המשרד להגנת הסביבה דורש לחייב את החברה על כל קוב מים שהיא שואבת מהים — 460‑470 מלמ"ק בשנה שעלותם 423 מיליון שקל על פי חישוב של 0.92 שקל לקוב מים; ואילו במשרד האוצר נחושים לחייב את החברה רק על המים שבהם היא עושה שימוש בפועל — 160 מלמ"ק בשנה, שעלותם 147 מיליון שקל בלבד. כלומר, על פי חישוב הנטו החיסכון לכיל יהיה 276-253 מיליון שקל בשנה.
כאמור, כיל שואבת בכל שנה 460 מיליון קוב מים מהאגן הצפוני של ים המלח הגווע, שאותם היא מעבירה לבריכותיה. 160 מלמ״ק מאודים בתהליך, כ־100 אלף מלמ״ק דולפים מהבריכות, ו־200 מלמ״ק מוחזרים לנחל ערבה (כמים באיכות נמוכה יותר, המוזרמים לאגן הצפוני). כלומר, הנטו שנותר בידי כיל הוא 160 מלמ״ק של מים. והאוצר דורש לגבות מכיל מס רק על כמות מים זו.
זאת בניגוד, למשל, לצרכני מים ביתיים שלא משלמים באופן נקודתי על המים שנדרשו להם לשטיפת כלים בניכוי אלו שזלגו ללא מעש לניאגרה, בניגוד לצרכנים תעשייתיים אחרים המשלמים על מלוא צריכתם, ובניגוד לחקלאים המשלמים על מלוא המים שבהם השקו את השדה, ולא באופן נקודתי על כמות המים שהגיעה בסופו של דבר לצמח. הטענה היא כי חיוב על מלוא סכום השאיבה יתמרץ את כיל לייעל את השימוש במים, ולקמץ בשאיבתם מהים.
מחלוקת על הכסף שיגיע
מחלוקת נוספת בין המשרדים היא סביב השימוש בתקבולים שיגיעו לבסוף. באוצר סבורים שהסכום צריך לחזור לקופת המדינה, ואילו במשרד להגנת הסביבה דורשים לאגום את הסכום בקרן מיוחדת ולהשתמש בו לשיקום הנזק הרב הנגרם לאזור ים המלח.
את הדו"ח הכלכלי הוחלט לא לפרסם בצמוד לדו״ח הצוות ליישום ההמלצות בנושא פעולות הממשלה לקראת תום תקופת הזיכיון בים המלח, אף שהונח על שולחן הוועדה, ואף שמדובר בנושא שראוי לדיון ציבורי — שעה שחברה מסחרית מקבלת את הזכות להשתמש במשאב ציבורי הנפגע מפעילותה לשנים ארוכות קדימה, ולהשיא רווחים.
במסגרת המלצות הדו״ח, דרשו המשרדים להעלות את חלקה של המדינה מפעילות כריית המשאבים בים המלח מ־33% לכ־46%‑55% מהרווח התפעולי, או כ־50% בממוצע רב־שנתי. אף שהסכום גבוה מזה שמשלמת כיל היום — הוא עדיין נמוך מהממוצע בעולם.
הבולענים מתרבים
הזיכיון של כיל באזור ים המלח חולש על שטח עצום, כגודלו של גוש דן. המפעלים עצמם תופסים רק כ־0.3% מהשטח, והחברה אינה כפופה בין היתר להליכי התכנון והבנייה, ופועלת בשטח עם רגולציה מוגבלת, וגם עם דיני סביבה מצומצמים. לפני כשנתיים, למשל, דלפה תעלה של החברה במשך ימים וגרמה נזק לאזור טבע רגיש: מניפת צאלים. החברה לא חדלה להזרים מים בתעלה למרות זאת, והתעלמה מבקשת הרגולטורים בעניין. כן נערמים בשטחה מפגעים סביבתיים, ובזמן שאת שנת 2023 סיימה כיל עם רווח נקי של 647 מיליון דולר, אלו נותרים ללא טיפול הולם.
מי שמשלמת את מלוא המחיר היא פנינת הטבע הישראלית הנדירה. לכרייה בים המלח השלכות סביבתיות הרות אסון: מפעלי ים המלח גורמים לכ־23% מירידת מפלס מי האגן הצפוני לאורך השנים, כאשר האגן הדרומי הוא כיום רק בריכות אידוי תעשייתיות. גוויעת ים המלח פוגעת במערכת האקולוגית ובתשתיות, גורמת לנסיגת קו החוף ולהיווצרות בולענים, ופוגעת במעיינות החוף, בבתי גידול מקומיים ועוד. המצב חמור כל כך, עד שכיום לא נשאר אף חוף ציבורי נגיש אחד בצד הישראלי של הים, בשל סכנת הבולענים. באופן כללי, ים המלח מאבד מדי שנה 700 מלמ"ק של מים (שהמפעלים הישראליים אחראים רק לחלק מכך), ואלו מיתרגמים לירידה בשיעור שנתי ממוצע של 1.1 מטרים במפלסו.
אף ששאיבת מים אינטנסיבית מים המלח פוגעת קשות במערכת האקולוגית, המדינה כלל לא מתכננת להגביל את היקף השאיבה בים המלח, כך שמפלסו יוסיף לרדת – והנזק הסביבתי יגבר.
לדברי אלעד הוכמן, מנכ"ל מגמה ירוקה, "במשך כל שנות פעילותה לא שילמה כיל על המים שהיא שואבת מים המלח. זה אבסורד בלתי מתקבל על הדעת, שאין דרך להגדיר זאת מלבד מתנה. כשם שכל אזרח משלם על כל טיפה שהוא צורך בביתו, כך משפחת עופר צריכה לשלם על השימוש בים המלח לטובת התעשייה שמפיקה לה רווחים אדירים. . הזיכיון החדש צריך לתקן עיוות ארוך שנים ולהחיל עיקרון משפטי בסיסי ומוסרי: 'המזהם משלם'. המדינה חייבת לשמור על האינטרס הציבורי והכלכלי מול חברות הענק ולדרוש שחלקה בתמלוגים יגיע ל־80%, כפי שנהוג ומקובל, כך שיגלם את הנזק הסביבתי האדיר שנוצר במהלך השימוש התעשייתי במשאב הציבורי״.
ממשרד האוצר נמסר: "הדו"ח לא התייחס בשלב זה למנגנון התשלום ותמהיל התשלומים השונים שיבטיחו שמירה על האינטרסים של האזור, וסוגיה זו נמצאת היום בבחינה משותפות, מתוך ראייה כוללנית של שימור ים המלח כנכס לאומי וסביבתי, תוך התייחסות להערות הציבור שהתקבלו בנושא".
מחברת ICL נמסר: "המשמעות המעשית של היטל כזה תהיה נטל מיסוי נוסף שאינו קשור כלל לרווחיות החברה, הוא יגדיל את הסיכון הכלכלי, ובוודאי שלא ישפיע על היקף השאיבות. חשוב לציין שעל חברת האשלג הירדנית לא מוטלת שום מגבלת שאיבות, ובימים אלה היא אף מגדילה את שטחי בריכות האידוי שלה, דבר שישפיע על ריכוז מי הים, ובהתאם יחייב גם את הגדלת השאיבות ברוטו".
