ריאיון"הנחנו את התינוק על אדן החלון בממ"ד כדי שינשום כשניסו לשרוף עלינו את הבית"
ריאיון
"הנחנו את התינוק על אדן החלון בממ"ד כדי שינשום כשניסו לשרוף עלינו את הבית"
איימי לבאן, בת קיבוץ נירים חגגה עם אוריאל בעלה, בנה קאי שרק נולד ואמה דבורה מינץ את שמחת תורה בקיבוץ. בשבת השחורה נסגרו בממ"ד ושרדו למרות שהמחבלים שרפו את ביתם. בגילוי לב הם מספרים על 6 שעות תופת, תושייה, ועל הקשיים הנפשיים והתלאות הבירוקרטיות שעליהם להתמודד עמם
שום דבר לא הכין את איימי לבאן, בת 30, חברת קיבוץ נירים ומורה במועצה אזורית אשכול, ובעלה, אוריאל, מדריך קפוארה והידרותרפיסט - לחופשת הלידה הטראומתית. 10 ימים לפני השבת השחורה נולד קאי, בנם הראשון. יום קודם לכן הם עוד הספיקו לחגוג עימו את שמחת תורה בקיבוץ בסוכה מקושטת. השמחה הייתה משולשת. בנוסף לחג הם חגגו ברית מילה ואת קבלתם הרשמית לקיבוץ נירים, שבו גדל בעלה מאז עלה לישראל מארגנטינה בגיל עשר. אמא של איימי, דבורה מינץ, 60, שמתגוררת באילת והגיעה לחגוג איתם את הברית - נשארה לישון בקיבוץ.
"התעוררנו ל'צבע אדום'. קראתי לאמא שלי, רצנו לממ"ד. חשבנו שכמו תמיד – ירו כמה טילים. הכל יעבור, נאכל ארוחת בוקר ויהיה בסדר, אבל הטילים לא הפסיקו והבנו שזה לא הולך להיות ככה. אחרי שעה כבר שמענו יריות וצעקות בערבית בקיבוץ. לא הבנו יותר מידי, אבל אני ובעלי סגרנו חזק את דלת הממ"ד ואת חלון הברזל וחיכינו. ב-8:30 אני שומעת אותם נכנסים אלינו הביתה, שברו שם דברים, לא היה לי מושג מה עשו בבית, הורידו לנו את החשמל, אז לא יכולתי לראות דרך מצלמת האבטחה מה קורה. אני ובעלי החזקנו יחד את ידית הממ"ד, אמא שלי היתה עם התינוק, ממש ניסתה להשתיק אותו, שמה לו אצבע בפה, עשינו מה שיכולנו. הם לא הצליחו לפרוץ לממ"ד, הצליחו לעשות רק חריץ קטן ואז החליטו להצית לנו את הבית.
"אנחנו בממ"ד עם אמא שלי, ותינוק בן 10 ימים, עם בית בוער מסביב וריח של עשן ופחם 6 שעות. את הכלבה שלי הצלחתי להכניס לחדר, הכלב של אמא שלי לא נכנס איתנו לממ"ד, כי היה קטן, ברח ומהפחד התחבא מתחת לספה. כשהעלו את הבית באש שמענו אותו צורח, אנחנו חושבים שהוא נשרף. גם את הרכבים שרפו לנו, שלא חס וחלילה יישאר לנו משהו. התחננו בוואטסאפ שמישהו יחלץ אותנו. פחד איום ונורא, אבל הצלחנו לתפקד. כל אחד לקח על עצמו תפקיד. אחרי שהציתו את הבית אני נשארתי ליד הדלת, ובעלי פתח את חלון הברזל לסירוגין לנסות לשחרר עשן, אמא שלי החזיקה את התינוק".
איך שורדים?
"הנקתי את קאי כשהוא בכה. מידי פעם כשחשבנו ששקט בחוץ פתחנו חלון והצלחנו לשים אותו על אדן החלון שינשום. כל פעם שעבר מחבל תפסנו אותו מהבגד זרקנו אותו מהר על המיטה וסגרנו את החלון והתכופפנו. כי גם ירו לנו על החלון ברזל של הממד, אבל הזכוכית חסמה את הקליע. 6 שעות היינו במשחק של לפתוח לסגור כדי לנשום קצת אוויר. עד שחילצו אותנו. כיתת הכוננות המדהימה שלנו בקיבוץ, בעזרת 4 אנשים, הצליחה לנטרל כמה מחבלים עד שהצבא הגיע באזור 14:30.
"הם שברו את התריסים וחילצו אותנו. העבירו אותנו למקלט ושמרו עלינו מבחוץ. לפני שהגענו לבית חולים מצאו לנו בלון חמצן לתת לנו כדי שנחלוק. האמבולנס לא הצליח להגיע, אבל 2 חיילים מדהימים שלא היה להם נשק לקחו סיכון ולקחו אותנו במקום זה לסורוקה. התינוק שלנו היה מאושפז 3 ימים. תודה לאל יצאנו כשהבדיקות שלו כבר תקינות. אני ובעלי היינו במיון לסירוגין עם צריבות בעיניים ושאיפת עשן. כולנו עדיין משתעלים. אחרי כמה ימים הצלחנו לרדת עם הקיבוץ לאילת. אמא שלי גרה שם וירדה איתנו".
לפי איימי לאבן, שפונתה למלון המלך שלמה באילת, ביחד עם שאר חברי נירים, הקיבוץ עוטף את המפונים בטיפול בצרכים, גם נציגי המשטרה ומס רכוש הגיעו למלון על מנת לסייע. גם ביטוח לאומי נהג בנדיבות, ונתן גם לבעלה חופשת לידה בעת הזאת. זאת בנוסף למענק בן 5,000 שקל שהועבר לה, וגם לבעלה, כנפגעי פעולות איבה. גם אמה צפויה לקבל 5,000 שקל, את מקצת הסכום קיבלה בימים האחרונים.
לדבריה, "אנחנו מחכים לראות מה עושים מבחינת מגורים, כרגע אומרים תודה על כל יום שאנחנו יכולים להיות מחוץ לקיבוץ. עוד לא כ"כ דיברו איתנו על ההמשך. אני מאמינה שלקיבוץ ייקח זמן למצוא לנו פתרון. למרות כל מה שהיה הם עובדים יפה, תומכים בנו. שכנים באילת מדהימים תרמו לנו עגלה חדשה לתינוק.
"רק כשנוכל להיכנס לקיבוץ עם שמאי נדע מה הנזק ומה יתנו לנו ממס רכוש, ואז נוכל להתחיל מחדש. כל מה שהיה בסלון בחדר הנוסף ובמטבח נשרף. יש לי בן דוד שגר באנגליה, ומעורב בפוליטיקה, הפיץ את מה שקרה לנו, פתח לנו חשבון תרומות של פייבוקס בארץ ו"גו פאנד מי". אנשים מדהימים תורמים לנו כדי שנוכל לבנות את עצמנו מחדש אחרי זה בנירים. זה כיוון המחשבה שלנו. זה קרה גם בשדרות ובנתיבות. זה לא קרה רק אצלנו כי אנחנו קרובים לגדר. משפחה, חברים, מאנגליה, ארה"ב, מכל העולם, כולל אנשים שאנחנו לא מכירים. אותנו עוטפים, אבל אמא שלי, שמתגוררת באילת – לא זוכה לתמיכה שאנחנו מקבלים", אומרת איימי לכלכליסט.
מה הקושי שלה?
"כושר העבודה שלה לא ברור, היא צריכה טיפולים פסיכולוגיים, דברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו כי אנחנו מהעוטף, היא צריכה לבכות ולהתחנן".
מה אמא שלך צריכה?
"היא בת 60 עצמאית, מורה פרטית לאנגלית, לא יכולה לעבוד, בקושי ישנה בלילה. יבוא תלמיד ויראה אותה פתאום נזכרת במה שעברה ומתחילה לבכות? היא לא יכולה להיות בסיטואציה הזאת. התקשרו ממכבי ואמרו נעזור לך, מה את צריכה? כשאמרה פסיכולוג או פסיכיאטר אמרו: תתקשרי למוקד לקבוע תור. היא דוברת אנגלית כשפת אם, קשה לה להתחיל ללחוץ על 100 כפתורים. היא היתה צריכה לדבר עם פסיכולוג לעכל את מה שקרה, לקבוע את מצבה. היא שמעה את הכלב שלה נשרף למוות, זה לא יוצא לה מהראש. היא אמרה לי אם תחזרו לנירים אני לא יודעת אם אוכל לבקר אתכם אי פעם".
דבורה מינץ, אמה של איימי מספרת על אוסף הסידורים הקטנים האינסופי שנוצר עם שריפת התיק שלה ומה שהיה בו: "הכלב שלי נשרף, שמענו אותו בוכה, שמתי אצבעות על האוזניים, לא רציתי לשמוע את זה. זה לא יוצא מהראש שלי. כרגע אני מרגישה שאני לא יכולה, וגם לא מסוגלת להתמודד עם כל הסידורים שנוצרו מאז נשרפו לי הדברים.
"כרטיס האשראי שלי שלא היה איתי בממ"ד נשרף. ביטוח לאומי שלח לי דרישת תשלום חוב של 338 שקל שאני משלמת מדי 15.10, למרות שלא עבדתי מאז המלחמה. אני צריכה נציג שיגבה ממני תשלום מהוויזה החדשה שעשיתי, בלי לשלוח אותי לקבוע תור ולעמוד בתור בדואר. אז סליחה שלא שילמתי, תתלוננו לחמאס.
"בקופ"ח מכבי אני צריכה תור לפסיכיאטרית, להגדיר את המצב שלי, אני לא יודעת אם אני בפוסט טראומה. פניתי ברביעי לעובדת סוציאלית מאילת שאמרה שתעזור לי. אני מחכה".
מינץ מספרת: "יש לי פלשבאקים. בבוקר הסתכלתי על החתולים שלי על המיטה. זה הזכיר לי את הכלב שלי שתמיד היה מתחת לסדין וישן לי על הרגלים. בראש שלי יש דמיונות של איך הוא נראה עכשיו. זה לא נעלם. זה בתוך הראש שלי. הממ"ד היה מלא עשן, לא יכולנו לנשום, וכבר לא ידעתי אם אני עוד חיה או שעברתי לצד השני. אני קופצת מכל רעש, השפה הערבית מפחידה אותי. כמה זמן זה ימשך? אני חושבת שזה יישאר איתי כל החיים".
