פרשנותמתווה חוק ההשתמטות הוא פלסטר משפטי - שנועד לדחות את פסיקת בג"ץ
פרשנות
מתווה חוק ההשתמטות הוא פלסטר משפטי - שנועד לדחות את פסיקת בג"ץ
יום לפני המועד שבו עליה לתת את תשובתה לבג"ץ בעניין גיוס תלמידי ישיבות, הממשלה תאשר מחר נוסח כללי של מתווה לטיפול בסוגייה. המטרה המעשית של המסמך היא שבג"ץ לא יוציא צו שיחייב את גיוס החרדים ויערער את שלמות הקואליציה
טיוטת החלטה של הממשלה בנוגע לחוק ההשתמטות של חרדים מגיוס לצה"ל החלה להיות מופצת בין משרדי הממשלה. המטרה הרשמית של ההחלטה המוצעת היא "לצמצם את אי השוויון בשירות", אך המטרה המעשית היא להביא לכך שבית המשפט העליון לא יוציא צו ביניים לגיוס בחורי הישיבות ויאפשר לממשלה להביא מה שמוגדר כ"מתווה גיוס לחרדים" עד לסוף חודש יוני הקרוב. לפי דברי ההסבר של ההחלטה, "הליכי גיוס דורשים פרק זמן ממושך, ומלווים בהקצאת משאבים משמעותית, ודאי לאור כך שמדובר בקבוצה גדולה. ולאור זאת שהחלטת הממשלה מסדירה קידום חקיקה חלופית – הרי שאין הצדקה בניהול הליכים בתקופת הביניים". החלטת הממשלה מבקשת גם לקבוע במפורש כי בשלושת החודשים הקרובים לא יפעיל שר הביטחון את סמכותו לגייס בחורי ישיבות.
הבעיה העיקרית עם הנוסח שיובא להחלטת הממשלה היא שכל שורה בו היא חובבנית ושטחית, פלסטר משפטי, בלי שום הסתכלות מעמיקה על סוגיית גיוס החרדים והשתלבותם. לא מפתיע שהמסמך נכתב ללא שיתופם של הגורמים המקצועיים מכלל משרדי הממשלה וללא שיתופן של עמותות חרדיות שמפעילות זה שני עשורים תוכניות לשילוב חרדים בצבא, שהבולטת שבהם היא עמותת נצח יהודה. לפי מקורות הקרובים לנושא, המתווה מקודם בעיקר על ידי שני עסקנים פוליטיים: השר וחבר הכנסת לשעבר מטעם ש"ס אריאל אטיאס ומזכיר הממשלה יוסי פוקס.
התעלמות מוחלטת מהיבטים כלכליים
הדבר הבולט ביותר בטיוטת המתווה הוא ההתעלמות המוחלטת משיקולים כלכליים. אפילו החלטת הממשלה הקודמת בעניין (682) מיוני 2023, שעליה מתבססת ההחלטה הנוכחית, פתחה בקביעה כי אחת ממטרות המדיניות היא להביא לשילוב חרדים בשוק העבודה. אך ההחלטה הנוכחית ממדרת את שר האוצר מ"קידום מתווה ממשלתי לשירות בצה"ל", ומסוגיית "דחיית גיל הפטור", ואפילו מהסוגייה של "הגדלת המסלולים הביטחוניים בשירות הלאומי, שכוללים הכשרה מקצועית". למעשה, שר האוצר לא מוזכר בטיוטת ההחלטה וההשמטה איננה מקרית – היא מבנית. סוגיית הגיוס מבודדת משאלת שילוב החרדים בכלכלה הישראלית.
מעבר לשאלת הסמכויות, השורה האנטי־כלכלית הבולטת ביותר היא ההצעה לדחות את גיל הפטור לגיל 35. ההצעה הגורפת לדחיית גיל הפטור משקפת חשיבה מעין משפטית, לפיה אפשר לטעון שהחרדים משלמים מחיר כבד על אי־גיוסם מאחר שהם יכולים לצאת לשוק העבודה רק בגיל 35, ולכן הפגיעה בשוויון כתוצאה מאי־הגיוס קטנה יותר. אך מבחינה כלכלית מדובר בשגיאה, שתגרום לכך שפחות חרדים בגילאי 35-26 ייצאו לשוק העבודה ויישארו עניים, ורק תגדיל את אי השוויון הכלכלי במימון השירותים והמוצרים שהמדינה מספקת בין החברה החרדית לזו שאינה חרדית.
הבחירה של החרדים לזנוח את הסוגייה הכלכלית היא לא נבונה. הרי כמה שופטים בעליון, בייחוד השופט יצחק עמית, כבר כתבו כי לשם קידום "התכלית הכלכלית" ניתן לאפשר פגיעה מסוימת בשוויון בשירות הצבאי. כך שהעובדה שהחרדים מתעלמים לגמרי מהסוגייה הכלכלית, ומנסים להתמקד כביכול ביצירת שוויון בנטל הצבאי בזמן שברור שהמתווה לא מתקרב לשוויון כזה – היא שגיאה. נראה שהחרדים שועטים בתוך מנהרה צרה בדרכם לנסות להשיג עוד דחייה מבג"ץ.
אם ההיגיון של המתווה אינו כלכלי, כלומר הוא מבקש להפריד בין סוגיית השוויון בנטל הכלכלי לבין סוגיית השוויון בנטל הביטחוני, האם הוא מקדם שוויון כלשהו רק בנטל הביטחוני? גם כאן, התשובה זועקת מחוסר מקצועיות. הקונצנזוס גורס כי להעלאת גיל הפטור מעבר ל־26 כמעט שלא תהיה תרומה לגיוס מלא לצה"ל. צריך לזכור שגיוס חרדים ל"שלב ב'", שהוא גיוס מקוצר מאוד שכולל טירונות קצרצרה שלאחריה שירות מילואים כלשהו, נעשה אחרי שיש פטור. מנכ"ל עמותת נצח יהודה יוסי לוי הוא אחד הדוברים הבוטים ביותר נגד הכוונות להוריד את גיל הפטור ל־21 או 18. מבחינתו "הורדת גיל הפטור לגיל כזה היא מכת מוות לגיוס חרדים", אך גם הוא אומר כי "אין שום סיבה להעלות את גיל הפטור ל־35. זה סתם לפגוע בכלכלה הישראלית".
המתווה המוצע כעת כולל צעדים נוספים. למשל, ש"ייקבעו יעדי שירות שנתיים, שישקפו עלייה משמעותית והדרגתית, לתקופה של עשור". במילים אחרות: מיחזור של הבטחות ואמירות מוכרות. לדברי מנסחי המתווה, החידוש הוא ש"לראשונה ייקבעו תמריצים כלכליים חיוביים ושליליים בגין עמידה או אי עמידה ביעדי השירות". דברים כאלו כמובן תלויים בפרטים הקטנים. האם היעדים יהיו מאתגרים, ומה בדיוק יהיו התמריצים? ללא מילוי השורות הריקות כאן, אין ערך לאותיות הללו.
מס שפתיים ללא תוכנית סדורה
ישנם שני צעדים פרקטיים בלבד שמוצעים במתווה – הקמת גדוד חדש ומסלולים נוספים שמתאימים לחרדים, ובחינה של פיתוח והגדלה של המסלול הביטחוני בשירות לאומי־אזרחי גם בתפקידים טכנולוגיים. אלא שגם צעדים אלו נעשו ללא עבודת מטה, ללא שיחה עם גורמי מקצוע, לא מהעולם החרדי ולא בתוך הממשלה. כלומר, שוב מדובר במס שפתיים ללא תוכנית סדורה. גם העובדה שאין אפילו הכרזה פורמלית על ועדה שתבדוק איך משלבים חרדים בצבא מלמדת כי המסמך הזה הוא בעיקר עלבון לאינטליגנציה.
ההיגיון שעומד מאחורי המתווה אינו חברתי או מוסרי. אם מישהו מהכותבים שלו היה מעוניין בהפחתת מתחים בין החברה הכללית לחברה החרדית, ההחלטה היתה כוללת אמירות בסיסיות לגבי תפיסת העולם העקרונית של הממשלה. לדוגמה "מי שלא לומד, משרת", או "נבחן מסלולים של שילוב ישיבה וצבא". המסמך החאפרי הזה לא מסמל רק את המרדף אחרי השגת הדחייה המיוחלת מבג"ץ, אלא גם את חוסר האכפתיות של הפוליטיקאים בממשלה הנוכחית. אלה פספסו הזדמנות לנצל את המשבר כדי להוביל לפיוס, ולנסות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם הכלכלה החרדית וגם השירות הביטחוני החרדי. או כמו שפקיד מקצועי בכיר בממשלה אמר ל"כלכליסט": "ההחלטה יוצרת את התחושה שהעיקר הוא יציבות הממשלה, ושתישרף המדינה".
חוסר המוסריות הוא גם כלפי הפרט החרדי. יש קבוצות חרדיות שבהן יש עדיין חוסר לגיטימיות מוחלט ללכת לצבא ובו בזמן יש לגיטימיות לצאת לשוק העבודה. העלאת גיל הפטור ל־35 יוצרת מצב שבו אדם חרדי בקבוצות הללו יצטרך להחליט בין "ללכת ללימודים ולצאת מהעוני" לבין "לשמור על מקומו החברתי בקהילתו ותפיסתו הפנימית". זו דילמה שמדינה מודרנית לא אמורה לשים בפני האזרח שלה, בייחוד אם הוא נושק לקו העוני. הביקורת על אי הגיוס של החרדים לא מופנית כלפי כל בחור ואברך חרדי, אלא כלפי המערכת החרדית בכללה וכלפי נורמת אי־השירות שהיא מקדשת. אסור שהתוצאה של נורמת אי־השירות הזו תהיה הגדלת הכוח של המערכת החרדית כלפי הפרט החרדי.
