דעההרובוטים באים וצריך לשנות חקיקה עבורם?
דעה
הרובוטים באים וצריך לשנות חקיקה עבורם?
התאגידים שמפתחים בינה מלאכותית קובעים לנו עכשיו איך יתקבלו ההחלטות של המחר
טוויטר שימש בשבועות האחרונים כשדה קרב רציני, והכל בגלל אלגוריתם מתוחכם של גוגל. מהנדס של גוגל בשם בלייק למויין טען כי מודל לחיקוי שיח אנושי שפותח על ידי החברה הוא יישות (person) בעלת נשמה שיכולה לחוש. באמצעות טיעון שהתבסס על התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית (העוסק בביטול העבדות), למויין דרש מגוגל שתכיר בזכויות היישות - ומיד הושעה מעבודתו. הפרשה סוקרה בהרחבה בכתבות פרופיל בוושינגטון פוסט ובמגזין הטכנולוגיה Wired, וזכתה לתהודה רחבה באמצעי תקשורת רבים. גיקים של טכנולוגיה מכל העולם התווכחו האם מדובר בבינה מלאכותית שאכן הפכה ליישות, והתכתשו ברשתות על שלל נושאים הקשורים לכך.
בעוד היו שצידדו בטענות של למויין שאכן מדובר בישות בעלת זכויות, הרוב המוחלט של המומחים המשפטיים, חוקרי האתיקה, והפילוסופים העוסקים בבינה מלאכותית דחו מכל וכל את קביעותיו. עם זאת, הם הכירו בערך הגבוה הנובע מעצם קיום הדיונים הללו ובייחוד מן ההתעמקות הנרחבת ברעיון של אישיות משפטית עבור אלגוריתם. זאת משום שסוגיות כמו אחריות, זכויות יוצרים, ואפילו המבנים החברתיים שלנו יושפעו לאין-שיעור מתפיסה חברתית שבה טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית נחשבת לישות משפטית.
השיח המשפטי לגבי סוגיות אלו, כולל זכויות וחובות אפשריות, התעורר בשנים האחרונות בין היתר בעקבות תביעות נזיקין הקשורות ברשלנות שהתרחשה כתוצאה מהחלטות אלגוריתמיות, לצד הישגים טכנולוגיים אשר עד כה נחשבו להישגים אנושיים. למשל, האם אפשר לתבוע אלגוריתם שפספס גידול בסריקת מוח על רשלנות רפואית? ובהמשך לכך, האם ראוי לתת לאלגוריתם זכויות, כגון בעלות על פטנט שהמציא? מהם התנאים שבהם נסכים שאלגוריתם הוא אכן ישות משפטית?
משפטנים ואתיקנים של בינה מלאכותית טוענים שהשיח שנבע מפרשת למויין משחק לידי תאגידים משום שהוא מסיח את תשומת לב הציבור מן העיקר – אחריות התאגידים להשלכות הקשורות באלגוריתמים שהם יוצרים. רובנו נשאבים בעניין לסוגיות כמו האם אלגוריתם מתוחכם יוכל אי פעם לחוש דברים או לא, והאם יש לאלגוריתמים זכויות משפטיות. אלו הן שאלות מעניינות ורלוונטיות, אך הן דוחקות את מה שבוער כבר עכשיו אל השוליים: חברות ענק וארגונים גדולים המפתחים בינה מלאכותית ויוצקים את הלוגיקה של התרבות שלנו למערכות קבלת ההחלטות - בשמנו, עבורנו, וכל זאת בלי לערב אותנו. הן עושות זאת מבלי מחויבות לנמק, לפעמים אפילו לעצמן, איך החלטות אלגוריתמיות מתקבלות. השיח העכשווי מסיט את תשומת הלב מדיון בשיוך האחריות של תאגידים למערכות שהולכות, ככל הנראה, להשפיע עוד הרבה יותר על החיים של כולנו.
השיח העכשיווי מבלבל חלקים נכבדים בקרב אנשי התעשייה, הרגולציה, ובטח בציבור, לגבי שיוך היכולת לשאת באחריות ולקבל החלטות מוסריות לישויות שאינן יכולות לשאת באחריות ויכולת כאלו (לפחות בינתיים וסביר שבאופן עקרוני). התוצאה היא דחייה נוספת ביכולת לשייך לתעשיית התוכנה את האחריות הנדרשת על המוצרים להם תעשייה זו אחראית – עם בינה מלאכותית או בלעדיה – וזאת בניגוד לאחריות הברורה שכבר הטילו המחוקקים ברחבי העולם על תעשיית הרכבים האוטונומיים.
התוכנית הלאומית לבינה מלאכותית שמוביל משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה תושק החודש. יש לישראל, הסטארט-אפ ניישן, את האפשרות להיות אומת ההייטק המוסרית ביותר בעולם ולעדכן באופן הוגן את מערכת המשפט. עלינו להכיר בכך שתכנון בינה מלאכותית הוא הרבה מעבר להשגת הפלט המדויק. לא רק שדיוק יכול לקבע עוולות חברתיות, אלא גם דרוש תכנון כיצד יש לשייך אחריות. עלינו לדרוש מתעשיית התוכנה יכולת הסברית בקבלת ההחלטות, ולדרוש הוגנות, גיוון, והכללה - גם של קהילות שעד עתה הודרו באופן שיטתי - באיסוף הנתונים, אימון המודלים, ובקבלת החלטות. בינה מלאכותית היא לא רק טכנולוגיה, אלא גם מנוע לשינוי חברתי. עלינו לוודא הטמעה אחראית של בינה מלאכותית.
ד"ר ניצן גסלביץ פקין היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, ופרופסור למשפט עסקי באוניברסיטת העיר ניו יורק.
ד"ר אורי פריימן הוא פוסט דוקטורנט במעבדת האתיקה של בינה מלאכותית, במרכז לאתיקה של אוניברסיטת טורונטו.
