פרשנותמיכאלי החמיצה את רכבת הרפורמות
פרשנות
מיכאלי החמיצה את רכבת הרפורמות
במשרד התחבורה צודקים שחלק מהרפורמות שמקדם האוצר לא מהודקות מספיק. אך מפספסים את העיקר: האפשרות להטביע חותם על תחום האחריות המיניסטריאלי
בליץ הרפורמות שתכנן משרד האוצר במסגרת חוק ההסדרים (לפני שחטף מקלחת קרה ממשרד המשפטים) כלל כמה רפורמות משמעותיות בתחום התחבורה — בראשן הטלת אגרות גודש על הנכנסים והיוצאים מגוש דן בשעות העומס, הקמת רשויות תחבורה מטרופוליניות ותקצוב משמעותי של תחבורה ציבורית ונתיבי תחבורה ציבורית. לפחות שתיים מהרפורמות הללו ירדו מהפרק כמעט לחלוטין בעיקר בשל התנגדות עיקשת של משרד התחבורה. משרד האוצר נאלץ ממילא לוותר על חלק מחוק ההסדרים ואת הרפורמות שנתקלו בהתנגדות קל לגלח.
אבל בכל מה שנוגע לחלקו של משרד התחבורה בהכחדת הרפורמות הללו עולות לא מעט תהיות. על פניו משרד התחבורה פועל להוריד את הרפורמות מחוק ההסדרים מכל הסיבות הנכונות. בתחבורה לא מעוניינים להטיל אגרות גודש על הציבור כל עוד אין פתרונות תחבורה ציבורית ראויים שיהוו אלטרנטיבה איכותית לנסיעה ברכב הפרטי. הרפורמה של הרשויות המטרופוליניות נגנזה משום שבמשרד האוצר מבקשים להתחיל אותה בגוש דן ואילו במשרד התחבורה רוצים לעשות זאת במטרופולינים אחרים.
ייתכן שבמשרד התחבורה צודקים במהות וחלק מהרפורמות שמציע האוצר לא היו מדויקות מספיק, אבל במשרד מפספסים את הדבר העיקרי: חלון ההזדמנויות הפוליטי שנקרה בדרכם לא מגיע בכל יום, אפילו לא מדי שנה. אין הרבה רגעים שבהם שר יכול להטביע חותם על תחום האחריות המינסטריאלי שלו. חוק ההסדרים הוא אחד מהרגעים הנדירים בהם זה אפשרי. כלל אצבע פוליטי אומר שמה ששר לא יעשה ב־100 הימים הראשונים שלו במשרד הוא לא יעשה לעולם, וזה נכון שבעתיים בתקופה פוליטית לא יציבה.
לא מן הנמנע ששרת התחבורה החדשה מרב מיכאלי (העבודה) וצוות ההנהלה הקרוב אליה סובלים מהיעדר ניסיון פוליטי בעיקר בצד הביצועי. ההבנה שפוליטיקה היא תחום של פשרות אולי נמצאת בתודעה של מיכאלי שהסכימה להיכנס לקואליציה בראשות נפתלי בנט, אבל תובנה זו עדיין לא חלחלה למשא ומתן מול אגף תקציבים.
קשה לבוא בטענות לשרת התחבורה בהקשר של ניסיון בתחום, מפני שהיא ראש מפלגה ולא מינוי מקצועי. בעולם מושלם היתה השרה מיכאלי מקיפה עצמה במינויים מקצועיים, אבל כרגע המינויים שלה כוללים את המנכ"לית מיכל פרנק — שעל אף היותה מנהלת מנוסה שגורפת מחמאות אינה מגיעה מתחום התחבורה. פרנק כיהנה כמנכ"לית הקרן לידידות ובעבר גם כסמנכ"לית פנים, תכנון ופיתוח במשרד ראש הממשלה. המינוי השני של מיכאלי הוא אהוד עוזיאל שמתפקד כיועץ המדיניות של השרה וכזרוע הביצוע המקצועית שלה. עוזיאל כיהן כיו"ר ארגון 15 דקות ובעבר היה היועץ הפרלמנטרי של ח״כ מנואל טרכטנברג מהעבודה. אף שהוא בקיא בתחום התחבורה הציבורית, לא ברור אם ניסיונו בעולמות החברה האזרחית הכינו אותו לתפקיד.
שני גורמים נוספים חולשים כיום במשרד על תחום התחבורה הציבורית: יעקב נתניהו שמכהן כראש הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, ושילה אדלר שמכהן כמשנה למנכ"ל משרד התחבורה וראש מנהל תשתיות. שניהם מונו בתקופת השרה הקודמת מירי רגב (ליכוד) ועוררו התנגדויות רבות בשל היותם מינויים פוליטיים.
נתניהו תיאר שלשום את השתיים כמי שהגיעו למשרד "עם ניסיון בתחבורה הציבורית" ועם תשוקה גדולה לתחום. קשה להתווכח על עניין התשוקה, אבל ניסיון אין לשתיהן, וגם לא לגורמים המקצועיים האחרים שעומדים כיום בראשות המשרד. דווקא הוואקום שנוצר בשנים האחרונות בזירת התקציב וחוק ההסדרים יכול לאפשר למשרד התחבורה לזנק קדימה — גם אם בצורה לא מושלמת ולעשות התאמות תוך כדי תנועה.
