פרשנותהיעד התורן של ההפיכה המשטרית: השתלטות על נציב שירות המדינה
פרשנות
היעד התורן של ההפיכה המשטרית: השתלטות על נציב שירות המדינה
נתניהו דוחף למינוי פוליטי שיסייע לו למנות מקורבים לתפקידים בכירים בשירות המדינה. אלא שהאינטרס הציבורי הוא מינוי באמצעות ועדת איתור, שמניעיה מקצועיים. אוזלת היד אחרי 7 באוקטובר היא תוצר של פיקוח רופס על מינויים
בימים הראשונים שלאחר טבח ה־7 באוקטובר, במקום שנדרשה היחלצות מהירה מההלם, היו אלה האחים לנשק וגופי החברה האזרחית שהתעשתו ראשונים להושיט סיוע. משרדי הממשלה, בהנהגתו הכושלת של מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, היו האחרונים להתאושש, וגם אז המכונה חרקה וקרטעה. בכיר בשירות המדינה אישר באוזניי, אגב הקרב על מינוי נציב שירות המדינה הבא, את הקשר ההדוק בין הפיקוח הרופס על המינויים בשירות המדינה לבין אוזלת היד בתפקוד הממשלה בזמן אמת של המשבר. ובמילים אחרות, אם תתנו לנתניהו ושריו למנות את הנציב הבא כדי שילבין עבורם את מינויי מקורביהם חדלי האישים, אל תצפו לשיפור באסון הבא, שחלילה יתרגש עלינו. או כפי שהמשפט המפורסם שמיוחס לאלברט איינשטיין אומר, "אי שפיות זה לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות".
המאבק על מינוי הנציב הבא, שיחליף את פרופ' דניאל הרשקוביץ, מתחולל בימים אלה במלוא עוזו בין נתניהו לבין היועמ"שית, עו"ד גלי בהרב־מיארה. המאבק הוא קריטי כי הנציב מעורב באיוש שומרי סף בסגל הבכיר, בקידום מועמדים ופסילתם, באישור תנאי סף למנכ"לים, בבחינת הזיקות הפוליטיות, בכינון תפקידים חדשים, בהחלת הדין המשמעתי. הנציב הוא ה"שיבר" ששולט על איכות השירות הציבורי, שתמיד היה יעד להשתלטות פוליטית, ועכשיו, בימי ההפיכה המשטרית, יותר מתמיד.
3 צפייה בגלריה
דניאל הרשקוביץ, נציב שירות המדינה. נבחר בידי ועדה בראשות השופט בדימוס חנן אפרתי, ובהשתתפות שני נציגי ציבור מתוך ועדת המינויים של הנציבות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
המשנה ליועצת, ד"ר גיל לימון כתב בחוות דעתו המפורטת: "הניסיון המצטבר של הייעוץ המשפטי לממשלה בליווי המשפטי של נציבות שירות המדינה, מלמד כי הלחצים המופעלים על נציב שירות המדינה להתגמש ו'ולעגל פינות' בכל הקשור למינויים בשירות המדינה הם לעיתים משמעותיים, ועל כן הכרחי שהנציב יהיה דמות מקצועית בכירה שאין לה כל קשר לדרג הפוליטי". הפוליטיקאים כמובן מתנגדים ומתעקשים שהמינוי יהיה בסמכותם. כווריאציה למשפט המפורסם שמיוחס הפעם לא לאיינשטיין אלא למירי רגב: בשביל מה לנו שירות מדינה אם אנחנו לא שולטים בו?
נחוץ הליך תחרותי
בכירי השירות הציבורי מתמנים באמצעות שני מנגנונים: ועדות איתור ושבעת מינויי הממשלה באישור הוועדה המייעצת למינויים בכירים, כיום בראשות הנשיא בדימוס אשר גרוניס. ועדות האיתור בוחרות את היועץ משפטי לממשלה, הסטטיסטיקן הלאומי, הממונה על שוק ההון, מנהל רשות החברות הממשלתיות, מנהל רשות המיסים, ראש הרשות להלבנת הון, הממונה על התחרות, הממונה על הגנת הצרכן, מנהל מינהל מקרקעי ישראל ועוד. מינויי הממשלה, לעומת זאת, הם שבעת הבכירים בביטחון והמאקרו כלכלה: רמטכ"ל, מפכ"ל, נציב שב"ס, ראש שב"כ, ראש מוסד, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד.
וכאן המחלוקת - נתניהו רוצה למנות את הנציב במתווה של שבעת מינויי הממשלה, ואילו בהרב־מיארה מתעקשת למנותו באמצעות ועדת איתור. הוא רוצה להכפיפו אליו, היא רוצה להכפיפו לעצמאות ממלכתית שמנותקת מהפוליטיקה. עד כה דרך מינוי הנציב לא התקיימה באמצעות שתי חלופות אלה, ועתה ניטש הקרב על מנגנון המינוי הראוי. הנציב האחרון הרשקוביץ נבחר בידי ועדה בראשות השופט בדימוס חנן אפרתי, ובהשתתפות שני נציגי ציבור מתוך ועדת המינויים של הנציבות.
אם נתניהו ושריו ימנו את הנציב הבא כדי שילבין עבורם את מינויי מקורביהם, אין לצפות לשיפור באסון הבא, שחלילה יתרגש עלינו
מה ההבדל בין מינוי רמטכ"ל ונגיד בנק ישראל למינוי היועץ המשפטי וראש רשות המסים? שבעת מינויי הממשלה צומצמו לשני תחומים, ביטחון ומאקרו־כלכלה, שבהם לגיטימי לאפשר לממשלה לבחור את האישים שמתאימים לה להגשמת מדיניותה. אם תרצו, סוג של משרת אמון. לעומת זאת, מינויי ועדות האיתור מופקדים על האינטרס הציבורי הרחב, על שלטון החוק וגם על שמירת הסף – הצבת הגבולות לפוליטיקאים. לכן הדגש במינויים אלה הוא על מקצועיות, ממלכתיות, עמוד שדרה וניתוק מפוליטיקה מפלגתית. לדעת בהרב־מיארה, מאפייני נציב שירות המדינה תואמים יותר למינויי ועדות האיתור. מלבד זאת, למשרות הביטחוניות מתמנים, ככלל, בכירי הארגונים שבו מתפנה התפקיד (אלופים וסגני ראש מוסד ושב"כ). לתפקיד נגיד בנק ישראל מתמנים מומחי כלכלה בינלאומיים מהאקדמיה או מהבנק כמו פרופ' סטנלי פישר, פרופ' קרנית פלוג, ד"ר דוד קליין ופרופ' אמיר ירון. לעומתם, מועמדי ועדות איתור מגיעים משדרות עיסוק רחבות יותר, ולכן נחוץ הליך תחרותי שיוכרע בוועדת איתור שבוחנת התאמה וכישורים. ועדת גרוניס לאישור הבכירים אינה עוסקת בבדיקת התאמה לתפקיד, אלא מתמקדת רק בטוהר המידות של המועמד.
תפקיד הנציב מצריך אמנם ידע ומומחיות בניהול, אך הנציבים לדורותיהם הגיעו מעולמות תוכן מקצועיים שונים ומגוונים. שמואל הולנדר היה מזכיר הממשלה, יצחק גל־נור היה פרופ' למדע המדינה, משה דיין היה היועץ המשפטי של משרד המשפטים, והרשקוביץ הוא פרופ' למתמטיקה ושר לשעבר. לכן כמות המועמדים הפוטנציאליים לתפקיד גדולה בהרבה ונחוצה בחינה קפדנית של התאמה, ולא רק אישור טוהר מידות.
נימוק חשוב נוסף של היועמ"שית הוא החלטת ממשלה מ־2018, שקבעה כי הנציב שיחליף את הרשקוביץ ייבחר בנוהל שייקבע בידי יועמ"שית משרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע־פרגו, בהתייעצות עם היועצת המשפטית לממשלה. וזה בדיוק מה שנעשה – בהרב־מיארה מקיימת את החלטת הממשלה, אבל היום יש לנו ממשלת נתניהו אחרת שמבקשת למחוק את המתווה שגיבשו שתי היועצות, מתווה שמרחיק מנתניהו את השליטה על המינוי. וזה הסיפור הגדול של ההפיכה המשטרית – מי שולט במינויים.
לפני שנגיע למינויי ההפיכה, נציין שהפוליטיקאים למדו לשלוט גם במינויי ועדות האיתור. כל ארבעת היועצים המשפטיים האחרונים למשל היו מועמדי הממשלה, וכולם נבחרו בניגוד לדעת יו"ר הוועדה, השופט העליון בדימוס. כך נבחרו מני מזוז (המועמד של אריאל שרון), יהודה וינשטיין ואביחי מנדלבליט (נתניהו) וגלי בהרב־מיארה (גדעון סער, ממשלת השינוי). מנדלבליט ובהרב־מיארה נבחרו בניגוד לדעת היו"ר הנוכחי, השופט אשר גרוניס.
עם זאת חשוב לציין שמסלול הוועדה אינו מאפשר בחירות הזויות בעליל, וכל הארבעה התגלו כמינויים סבירים פחות או יותר. גרוניס התנגד לבהרב־מיארה כי לא התפעל מסך כישוריה, אבל כנראה שלא העריך מספיק את היושרה ועמוד השדרה שלה, שהתבררו כחשובים ביותר מבין תכונותיה. מצד שני, נתניהו לא העריך מספיק את התעוזה של המועמד שלו מנדלבליט להגיש נגדו כתב אישום. נכון, מנדלבליט היה זהיר ונדיב מולו (בצוללות, בעניין רעייתו, בסעיף שוחד אחד בלבד בתיקי האלפים) - אבל כתב האישום שהגיש לבסוף פתח עליו, ועלינו, את שערי הגיהינום והוכיח לנתניהו סופית שגם על ועדות איתור לא ניתן לסמוך. לכן נתניהו כה זועם על הרכב ועדת האיתור לנציב שירות המדינה שהציעו ברנע־פרגו ובהרב מיארה. זו ועדה שיתקשה לשלוט בה. היא כוללת שופט עליון בדימוס, היועצת המשפטית או נציגה, נציב או מנכ"ל משרד מטה ממשלתי לשעבר, איש אקדמיה ונציג ציבור שייבחר בהסכמת היועמ"שית. זהו הרכב שקשה לאלף, ולכן נתניהו מבקש להעביר את המינוי למסלול שבעת מינויי הממשלה. היועמ"שית מתנגדת ממספר טעמים, שהבולט בהם הוא שליבת התפקיד היא הגשמת האינטרס הציבורי הרחב ולא הגשמת מדיניות הממשלה. זהו נציב שירות המדינה, לא נציב שירות הממשלה.
מצליפים בשוט המינויים
שליטה במינויים היא אחד המפתחות המרכזיים לביצוע ההפיכה המשטרית, וזה מתחיל במינויי השרים. יריב לוין ושלמה קרעי אמורים לנטרל את שתי סוכנויות הפיקוח החשובות בדמוקרטיה – המשפט והתקשורת. איתמר בן גביר אמור להשתלט על המשטרה, וביחד עם בצלאל סמוטריץ' להוסיף להטיה הדיקטטורית את הממד ההלכתי־משיחי של העליונות היהודית.
ההפיכה הזו נזקקת לחקיקה שכרגע קשה להתניע אותה, ולכן היא מתרכזת במינויים: אבשלום פלד ודניאל לוי למשטרה; השופט משה דרורי ליו"ר ועדת האיתור של חברי המועצה הציבורית של תאגיד השידור הציבורי, ד"ר אודליה מינס ליו"ר מועצת הרשות השנייה; ד"ר אביעד בקשי ורפי ביטון מועמדיו של לוין לעליון; יוליה שמאלוב־ברקוביץ, שמינוייה לחדשות 13 סוכל.
ההפיכה המשטרית מתרכזת כעת במינויים שיסייעו לה: במשטרה, בגופי תקשורת, בראשות החברות ובמערכת המשפט, כשגולת הכותרת היא נשיא העליון
בגזרת הנציב ניתן לזהות את הרפיסות בבלימת מנכ"לים לא ראויים. למשל מנכ"ל משרד התחבורה משה בן זקן שנפסל ואושר כדי לככב בין היתר בתחקיר של רביב דרוקר. השרה שלו מירי רגב היא השרה ה"מצטיינת" בהפיכה המשנית שלצד ההפיכה המשטרית: חיסול הממלכתיות וניצול משאבי המדינה לטובת המפלגה.
ומעל הכל – שלושת המינויים האלה: ראשות החברות הממשלתיות, נציב התלונות על השופטים ונשיא בית המשפט העליון. לאחר שהשר דוד אמסלם הצליח לגרום לסילוקה של מיכל רוזנבוים מרשות החברות הממשלתיות - תפקיד שהוא סוג של נציב שירות המדינה במינוי דירקטורים - הסכנה היא שמקורבי השר והמפלגה יחליפו את נבחרת הדירקטורים כמאגר המינויים לחברות הממשלתיות.
אם יצלח הניסיון של לוין למנות איש מטעמו שיבדוק את התלונות על השופטים, תזכה ההפיכה לשוט קבוע שיונף על השופטים, כשיתלוננו עליהם, למשל, שלא היו נוקשים מדי מול שמאלנים וערבים, או החמירו מדי עם השלטון ומקורביו.
וכמובן, המאמץ של ההפיכה להכתיב את בחירת נשיא בית המשפט העליון, אחד מסמלי השלטון החשובים ביותר. ההימנעות מבחירת נשיא, והותרת הרשות השופטת ללא ראש שמהווה גם מנהיג ומצפן, היא החמורה והמסוכנת מכל קרבות המינויים שמציפים את חזית ההפיכה המשטרית. הימנעות זו משקפת את הכנעת הוועדה לבחירת שופטים בידי השר לוין, למרות המיעוט שהוא מצוי בה. מתברר שיש יותר מדרך אחת להשתלט על ועדות בחירה.
מחזיקים את המבצר המתנדנד
ריבוי העימותים עם נתניהו והממשלה מרבה נאצות ואיומים על היועצת המשפטית לממשלה. אבל פיטוריה אינם אופציה כרגע, ולא רק בגלל התגובה הציבורית הצפויה. בהרב־מיארה נהנית מאמון והערכה מגורמי המקצוע שעובדים מולה, במיוחד בקרב זרועות הביטחון – צה"ל, המוסד והשב"כ. בשיחות פרטיות שלא לפרסום – גם רבים מהשרים שמקיימים מולה ממשקי עבודה מרוצים מהשירות המקצועי שלה. בנוסף לכך פיטוריה חייבים לעבור בוועדת האיתור שבחרה בה, בראשות גרוניס, שלא תיתן לממשלה את ראשה.
ונסיים בגרוניס, שחולש על שלוש ועדות: ועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי, הוועדה המייעצת למינוי בכירים וועדת החקירה לפרשת הצוללות וכלי השיט. כמו בהרב־מיארה, מינוי גרוניס לוועדת הצוללות הוא תוצר של ממשלת השינוי, ושניהם הפכו לבלמים חשובים בגלגלי ההפיכה המשטרית והמפיק הראשי שלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם, ובמיוחד בהרב־מיארה, מחזיקים עדיין את המבצר שלא ייפול.
