פרשנותמי צריך דמוקרטיה אם אנחנו לא יכולים להרוס אותה
פרשנות
מי צריך דמוקרטיה אם אנחנו לא יכולים להרוס אותה
הדרישה למנות יועצים משפטיים במשרות אישיות היא שלב נוסף בדמוניזציה של מערכת המשפט; התכלית של שלל היוזמות ל"תיקון המערכת", מפסקת ההתגברות עד מינוי פוליטי של שופטים, היא חיסול משפט נתניהו והשלטת הגמוניה יהודית; מה שיישאר מהדמוקרטיה כבר לא מעניין את הממשלה
1. הרעיון שיועצים משפטיים ימונו כמשרות אמון – שם מכובס למשרות אישיות – של השרים, משלים את הרעיון ששופטים ימונו בידי הפוליטיקאים בלבד, בניגוד למצב הקיים. שניהם נגזרים מהשאיפה לשלול את עצמאות מערכת המשפט ולשחרר את השלטון – הממשלה והכנסת – מהבלמים והאיזונים הכל כך נחוצים לקיום הדמוקרטיה. צריך לקרוא לדברים בשמם: ביטול עצמאות מערכת המשפט הוא הכשרת הדיקטטורה.
הרעיון שהשלטון ימנה גם את היועצים המשפטיים וגם את השופטים נגזר מהדימוי הדמוני המופרך שהודבק בשנים האחרונות למערכת המשפט כ"דיפ־סטייט", כאילו מדובר בכת חתרנית שלא נבחרה בידי העם וקשרה קשר לגזול את המשילות.
הרעיון שעלה במסגרת הדרישות הקואליציוניות של הליכוד אינו חדש. שרת המשפטים בעבר, איילת שקד, והמועמד הנוכחי לתפקיד, יריב לוין, יזמו ב־2018 הצעת חוק לבחירת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה באמצעות ועדת איתור, שתאפשר לשרים למנות יועצים מטעמם במשרות אישיות. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ונבלמה, בין היתר, בגלל התנגדות היועץ המשפטי לממשלה דאז אביחי מנדלבליט ובכירי מערכת המשפט בעבר, שהתגייסו נגדה. אך טבעי הוא שההצעה שהוקפאה תחזור לחיים ולסדר היום של הממשלה המתהווה.
2. את כלל יוזמותיה של הממשלה המתרקמת ל"תיקון" מערכת המשפט יש לייחס לשני יעדיה המובהקים: ביטולו או לפחות דחייתו לנצח של המשפט שבו נאשם בנימין נתניהו, וחיזוק ההגמוניה היהודית על חשבון המרחב הדמוקרטי. אלה שני יעדים שמערך הייעוץ המשפטי במתכונתו הנוכחית לא ישתף פעולה בהגשמתם. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, לא מתכוונת להפעיל את סמכויותיה כדי לבטל את המשפט, והיא לא מתכוונת לקדם יוזמות שיחסלו את הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל - לא בפסקת התגברות שתחסל ביקורת שיפוטית על חקיקה בכנסת, ולא במהלכים שיצמצמו את החירויות במרחב הציבורי.
מבחינה זו כדאי לחזור לעימותים המתוקשרים של עו"ד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש לשעבר, עם השלטון. בגיבוים של היועצים מנדלבליט ויהודה וינשטיין לחמה זילבר נגד הדרת נשים במרחב הציבורי, נגד הנאמנות בתרבות, נגד הסדרי השהייה הדרקוניים של עובדים זרים במתקן חולות, נגד השימוש בחטיבה להתיישבות יהודית ככלי עוקף ממשלה לדישון ההתנחלויות ועוד. הרשימה הזו כוללת את ציפורי נפשה של הקואליציה העתידית בגזרת ההגמוניה היהודית. אלה המעוזים הדמוקרטיים של זכויות אדם שייעוץ משפטי עצמאי אמור להתייצב להגנתם. היום אין מול הממשלה משנה אקטיביסטית כזילבר וראשיה יעשו הכל כדי שגם לא תהיה.
עימות נוסף של זילבר היה עם השר לשעבר דודי אמסלם סביב נבחרת הדירקטורים — עד כמה ובאילו תנאים ניתן לבחור דירקטורים מחוץ לנבחרת. וזהו עוד מאבק עקרוני שעלול להתלקח עם הממשלה הנכנסת: עד כמה ימונו מקורביה לדירקטורים בלי קשר לכישוריהם. האם שוב יהפכו החברות הממשלתיות לזירה לחלוקת שלל וג'ובים, והאם הייעוץ המשפטי ימנע זאת? יועצים משפטיים שימונו בידי השרים יחרישו מול מינויים אחרים של אותם השרים. מה כבר ההבדל בין הצייתן־הנאמן שמונה ליועץ לבין זה שמונה לדירקטור?
3. לאחרונה כתבנו על בלוף פסקת ההתגברות: אין בה כל צורך לפתרון "בעיית עומק", כי אין באמת בעיה. בג"ץ כמעט ולא מבטל חוקים של הכנסת, 0.8 לשנה בממוצע, ורובם המכריע ביטולים בנוגע לזכויות אדם יסודיות. כל מהות פסקת ההתגברות הוא קידום יעדי הממשלה הנכנסת – ביטול משפט נתניהו והשלטת הגמוניה יהודית.
כך גם לגבי ה"דיפ סטייט" שמתקיים לכאורה בסלאח א־דין, אבל לא באמת מהווה מכשול למשילות. הנה, רק לאחרונה התייצבה היועצת המשפטית לממשלה ושלושה ממשניה, גיל לימון, גיל־עד נועם ואביטל סומפולינסקי, לצד הממשלה כדי לקדם את הסכם הגז עם לבנון, אף על פי שמדובר בתקופת בחירות וחרף המחלוקת שבוויתור על מים טריטוריאליים.
ואם בגז עסקינן, המשנה הכלכלי לשעבר ליועץ, אבי ליכט, סייע בכל כוחו לממשלה בקידום מתווה הגז. גם מול בג"ץ, שפסל את המתווה, וגם מול הכנסת שממנה עלתה הדרישה לעגן את יצוא עתודות הגז בחוק. ליכט כתב עבור נתניהו ושר האנרגיה שלו שטייניץ חוות דעת שאין צורך בחקיקה, ובחזית הזו ניצח עבורם בבג"ץ.
ליכט כיכב גם בנושאים נוספים, במיוחד ברגולציות של תאגידים ושל תחום התקשורת, שם ידע לשים ברקסים לתיאבון הממשלתי, למשל בעניין הפרדת מחלקת החדשות מתאגיד השידור בהקמתו. והיו סוגיות נוספות, שחלקן מתבררות היום בתיקי האלפים נגד ראש הממשלה לשעבר.
לייעוץ המשפטי, כמו לבית המשפט העליון, תפקיד חשוב ברגולציה נוספת — של דיני המלחמה ו"ניהול הכיבוש". דווקא בנקודה זו יש לממשלה אינטרס שלא לקפל את המטרייה שמגוננת על מדינת ישראל מפני המשפט הבינלאומי, שלאחרונה החל לגלות עניין במתרחש באזורנו. בעניין זה זכור חוק ההסדרה, שביקש להרחיב את סמכויות המדינה להפקיע קרקעות פרטיות של פלסטינים. היועץ מנדלבליט סירב להגן על החוק הזה בבג"ץ, ולשם כך נשכר עורך דין פרטי, הראל ארנון. בג"ץ פסל את החוק וכולם — נדמה שאפילו נתניהו — נשמו לרווחה. עכשיו אנו לקראת מציאות שארנון אולי יהיה בייעוץ המשפטי, שבג"ץ לא יעז לבטל ושפסקת ההתגברות תקים לתחייה את חוק ההסדרה.
4. הייעוץ המשפטי הוא לא רק האנשים שמאיישים אותו, אלא מוסד שתפח בהתאם לתפיחת היקף הטיפול והסמכויות. ליועץ שישה משנים, ויש יועץ מטעמו בכל אחד ממשרדי הממשלה. והיועצים האלה סובלים לפעמים מפיצול נאמנות. מצד אחד הם נדרשים על ידי השר האחראי לקדם את מדיניותו במשרד, ומצד שני היועץ המשפטי ומשניו בסלאח א־דין דורשים מהם לבלום מהלכים כשצריך, גם אם הם מובילים להתנגשות עם השר הממונה.
לכן, בחינת תרומתם של היועצים המשפטיים היא בשני מסלולים: מתי מקדמים ומתי בולמים. בכירים לשעבר במשרד המשפטים מפריכים את הטענה שהייעוץ שם ברקסים על המשילות. לדבריהם, זו אגדה אורבנית שמועצמת למטרות הדמוניזציה והדה־לגיטימציה ולקידום ההשתלטות הממשלתית על מינוי היועצים. כאשר השר באמת רוצה לקדם מדיניות, הוא יקדם אותה. הייעוץ המשפטי, לכל היותר, יציל אותו מחריגות עם פוטנציאל שחיתותי. בתקופת הקורונה תמך הייעוץ המשפטי בצעדים מרחיקי לכת של הממשלה, כולל כאלו שנפסלו בבג"ץ. על אצבעות יד אחת ניתן למנות את המקרים שבהם הוצא לממשלה כרטיס אדום. למשל, בלימת חוק המצלמות יומיים לפני הבחירות או מניעת חיסונים לאסירים ומניעת הקמת ועדת חקירה למח"ש. בדיון הזה מעלימים שוב את העובדה שכל היועצים האחרונים שמונו — מני מזוז, יהודה וינשטיין, אביחי מנדלבליט וגלי בהרב־מיארה — נבחרו כמועמדים המועדפים על ראש הממשלה וחברי ממשלתו. כל הארבעה גם מונו בניגוד לדעתם של שופטי העליון שעמדו בראש ועדת האיתור. נקודת השבר היתה כמובן מינויו של מנדלבליט. נתניהו בחר בו ואחר כך האשים אותו בכך שגמל לו ב"רעה תחת טובה" כשהגיש נגדו כתבי אישום.
לכן בליכוד סבורים שיש לעבור לשלב הבא: להכפיף את מינוי יועצי המשרדים לשרים. לא רק שראש הממשלה ימנה את היועץ המשפטי לממשלה, אלא שכל שר ימנה את היועץ שלו. וחשוב יותר, לשנות את הדרך שבה מפטרים יועץ משפטי. כיום ניתן לפטר יועץ משפטי של משרד ממשלתי רק בהחלטת ועדה בת שלושה חברים, שהיועץ המשפטי לממשלה ומנכ"ל משרד המשפטים הם שניים מחבריה. לפי הצעה של אמיר אוחנה מ־2017, שעשויה לחזור אל השולחן כעת, ניתן יהיה לפטר יועץ כמו שמפטרים כיום מנכ"ל משרד ממשלתי – בהחלטת שר, ואפילו בשיחת טלפון, כפי שפוטר בשעתו מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, אבי ברגר.
5. פרשת "ישראל ביתנו" היא דוגמה טובה לאקטיביזם ייעוצי הכרחי ומועיל בתחום השחיתות. בניצוחה של פאינה קירנשבאום חולקו כספים ציבוריים גם לעמותות מקורבות וגם כתשלומי שוחד. היועץ דאז, יהודה וינשטיין, והמשנים, אבי ליכט ודינה זילבר, גיבשו רעיונות ועקרונות שנועדו לסתום את הפרצות שאפשרו את הזליגה המושחתת הזו. לא בטוח שהצליחו, אבל התייצבותם מול הפרקטיקה השלטונית הזו התחייבה כשמדובר בכספי תמיכה. מבחני התמיכה מגובשים במשרדי הממשלה ונתונים למניפולציות שמונעות מאינטרסים פוליטיים ומפלגתיים, שמקפחים את הרחוקים מהצלחת על ידי מה שמכונה "מדיניות המשרד". מדיניות שיודעת "לתפור" מבחני תמיכה ולהתאימם למקורבים ולמועדפים "באופן שבסבירות גבוהה יפגע בשוויון ביחס לגופים שלא קיבלו פריבילגיה זו", כתב אז וינשטיין. וינשטיין הקים גם צוות בראשות זילבר להמליץ על דרכים למיגור השחיתות בשלטון המקומי, מדגרת השחיתות האמיתית. הצוות חיבר דו"ח מקיף שתיאר את הפרצות המאפשרות את התפשטות השחיתות והמלצות לצמצומה. ושוב, במנותק מהדיון עד כמה היוזמה הצליחה, חשובה כאן עצמאות היועץ לפעול נגד השחיתות השלטונית. האם "יועצים מטעם" יפעלו באופן דומה? קשה להניח.
6. המחלוקת על גבולות הכוח של היועץ המשפטי מוכרת זה שנים, כמו סיפורה של פסקת ההתגברות. שניהם, בנסיבות מסוימות, עשויים להיות לגיטימיים. פיצול התפקיד בין הייעוץ לבין ראש התביעה הפלילית הוא דוגמה אחת. במשך השנים הפך היועמ"ש לעובד המדינה החזק ביותר. סמכויותיו נטועות בלמעלה ממאה חוקים והנחיותיו הפכו למקור מחייב לפעולות הממשלה, מכוח הסינרגיה עם בית המשפט העליון, ולא מכוח חוק ייעודי שמסדיר את מעמדו. חוק שלא נחקק וחסרונו ניכר בדיוק כמו חוק יסוד: החקיקה, שנועד להסדיר את ההתגברות.
דוגמה מזוקקת לוויכוח על גבולות כוחו של היועץ נטועה בשאלה שהופנתה פעם ליעקב נאמן וליצחק זמיר: "מהם גבולות הכוח של היועץ המשפטי?". נאמן השיב: "החוק". זמיר השיב: "המשפט". וזו המחלוקת שמלווה אותנו עד היום. ומה ההבדל? המשפט רחב בהרבה מהחוק כי הוא כולל את תקדימי העליון ובעיקר את עילות הסבירות והמידתיות שנפרשו על השלטון ומכפיפות אותו לביקורת משפטית רחבה בהרבה מלשון החוק.
הלכת דרעי־פנחסי היא דוגמה טובה. החוק הסתפק בקביעה שראש הממשלה ״רשאי״ לפטר שר שנאשם בפלילים. היועמ"ש דאז יוסף חריש ושופטי העליון קבעו ש״רשאי״ לפטר זה ״חייב״ לפטר. ולמה? כי לא סביר שנאשם בעבירות חמורות יכהן כשר. ביטול עילת הסבירות הוא רעיון משלים להשתלטות הפוליטית על מינוי יועצים ושופטים. התוצאה היא שגם ימנו את הנאמנים לשלטון וגם יעקרו את שיניהם, למקרה שיחליטו "לנשוך".
סיפור דרעי, שחזר להיות רלבנטי, הוא מנקודות הקרע המרכזיות בין המשפט לשלטון: מעורבות המשפט בענייני מינויים. לאחרונה הקשתה היועצת בהרב־מיארה על דרעי לחזור לממשלה בגלל הפרשנות, שדרישת המאסר שמונעת זאת כוללת גם מאסר על תנאי ולא רק מאסר בפועל. התעקשותה על הפרשנות המחמירה היא אחד מקווי השבר שמפרנסים את הרעב והלחץ של הקואליציה המתהווה ל"תיקון" המערכת.
