דעהתפקידן האמיתי של ועדות חקירה
דעה
תפקידן האמיתי של ועדות חקירה
נדמה שראוי להזכיר לציבור משהו שכנראה כבר נשכח: תפקידן של ועדות חקירה הוא גם להגיע לחקר האמת ולמנוע הישנות מקרים דומים – ולא רק "לערוף ראשים". אם נוכל כמדינה להתייחס לאירועים במובן הרחב שלהם, נוכל גם למנוע אסונות עתידיים
לאחרונה, כחודשיים לאחר האסון במירון בו איבדו את חייהם 45 אנשים, ולאחר שיח ציבורי ער המחפש אשמים, אישרה הממשלה את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. כאשר מוסיפים לכך את חילוקי הדעות בקואליציה לגבי הקמת ועדת חקירה גם לפרשת הצוללות, ברור מדוע די באזכור המילים "ועדת חקירה" כדי שלפחות חלק מהציבור יזכה אותך בתשואות.
עם זאת, זה הזמן להזכיר לציבור משהו שכנראה כבר נשכח. תפקידה של ועדת חקירה הוא גם להגיע לחקר האמת ולמנוע הישנות מקרים דומים – לא רק "לערוף ראשים". ואם ברגע שאחד האחראים יאבד את משרתו נבוא כדי סיפוקנו, נפספס את המסקנות האמיתיות מוועדת החקירה – ואז נמצא את עצמנו שוב מתמודדים עם אסון דומה נורא. האם גם הפעם יסתפק הציבור במסקנות אישיות ויתעלם מהמסקנות המהותיות?
נדמה שלא הרבה השתנה מאז שנחקק בשנת 1968 חוק ועדות חקירה, וגם כיום אין עוררין על נחיצותו והשפעתו של מוסד זה. קיימים אמנם גופי בדיקה ובירור דומים כמו ועדת בדיקה ממשלתית, ועדת בדיקה פרלמנטרית או ועדת בירור, אבל ועדת החקירה הממלכתית היא החזקה מכולן בשל היותה עצמאית ובעלת סמכויות החקירה הנרחבות ביותר. עם זאת, חשוב לעשות הפרדה בין ההמלצות האישיות (פרסונליות) של הוועדה, שלרוב מיושמות לשמחת ההמונים, לעומת ההמלצות המערכתיות-מהותיות, שהן לרוב החשובות יותר כדי למנוע מקרים דומים – אך לצערי, אליהן לרוב לא מספיק מתייחסים.
מקרי העבר מראים היטב כי מי שנמצאו אשמים שילמו את מחיר הכישלון. אנשי הצבא בעקבות דו"ח ועדת אגרנט (יום הכיפורים), אנשי משטרה בעקבות דו"ח ועדת אור (אירועי אוקטובר 2000) ושר ביטחון שהועבר מתפקידו בעקבות ועדת כהן (סברה ושתילה). לעומת זאת, מרבית ההמלצות המהותיות של ועדות החקירה לא הוטמעו ולא יושמו, והראיה לכך היא שחלק מהליקויים החמורים עליהם הצביעו הוועדות חזרו ונשנו. מתברר שהציבור והמערכת הפוליטית מסתפקים במסקנות האישיות ובעריפת הראשים – וכך נזנחות המסקנות המהותיות, שהן לא פחות חשובות.
אין חולק על כך שגם אסון מירון וגם פרשת הצוללות הם נושאים בעלי חשיבות ציבורית, ולכן עונים על דרישות החוק להקמת ועדת חקירה. צודק גם מי שיאמר כי אירועים אחרים שהיו ראויים לוועדה שכזו, לרבות השריפה בכרמל, טביעת הנערות והנערים בנחל צפית ומבצע "צוק איתן", לא זכו לוועדת חקירה. ועם זאת, קיים לדעתי הבדל יסודי בין המקרים שנדונו בעבר לבין המצב היום: הוועדות שעל הקמתן מדובר היום מוקמות על ידי ממשלה שלא שלטה בעת התרחשות האירוע, ומי ששלט אז נמצא היום באופוזיציה.
לכן הוועדות שיקומו יכולות לדון בעניין ללא מורא וללא משוא פנים. אמנם כבר נשמעו התבטאויות שלפיהן עצם הקמת הוועדה מהווה "נקמה" בשלטון הקודם, אולם זו אמירת סרק. ההפך הוא הנכון; הוועדות יוכלו לדון בחופשיות כשהן משוחררות מלחצים פוליטיים כלשהם. גם העובדה שבשני המקרים, הן בפרשת הר מירון והן בפרשת הצוללות, מתקיימים הליכים פליליים עשויה לגרום לכך שהדגש בעבודת הוועדות יהיה על ההיבטים המהותיים, ולאו דווקא על ההיבטים הפליליים.
לאור כל זאת אני פונה לציבור ולמקבלי ההחלטות: בכל הנוגע לוועדות, אל תסתפקו במסקנות האישיות. חשוב שוועדת החקירה באסון מירון לא תעסוק רק בשאלה "מי אשם", אלא תבחן גם את כל ההיבטים של אירוע רב-משתתפים דומה, תחקור את ההתנהלות לפני ובמהלך האירוע, תסיק את המסקנות לעתיד ובעיקר – תקבע את תחומי האחריות וחלוקת הסמכויות בין הגופים השונים. גם בוועדת החקירה בפרשת הצוללות, אם תקום, ראוי יהיה לבחון את הליכי הרכש של אמצעי לחימה על ידי צה"ל, מה מעמדם של "מאכערים" בכל הקשור לרכישת אמצעי לחימה, ועד כמה מוצדק שאנשים פרטיים יגזרו קופון כאשר הם מייצגים גורם המוכר ציוד לצה"ל. ישראל היא מדינה שאוהבת להמליך מלכים – אבל גם להפיל אותם ברעש גדול. אם נוכל כמדינה להתייחס לאירועים במובן הרחב שלהם, נוכל גם למנוע אסונות עתידיים. את הפירות מכך נקטוף כולנו.
מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, ומתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה
