פרשנותהאיום מהאג נועד לדרבן בחירה נכונה
פרשנות
האיום מהאג נועד לדרבן בחירה נכונה
נתניהו שמחויב להישרדות קואליציית הבלהות שלו נקלע לצומת T: דרך אחת מובילה לחטופים, למפונים, לחיי החיילים, להסדר בצפון, לקואליציה אזורית, והדרך השנייה מורה להיכנס בכל הכוח לרפיח, כחזונם והנחייתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. האיום מהאג נותן לנתניהו עוד נימוק למה להמרות את פי שותפיו
לא ברור מה מקורה של התבהלה שאחזה בישראל. האם באמת התקבלה החלטה בבית הדין הפלילי הבינלאומי להוציא בקרוב צווי מעצר נגד הצמרת המדינית והצבאית בישראל? האם התובע הכללי רק שוקל את הוצאת הצווים האלה? או, יש כאלה שמתאים להם לזרוע תבהלה כזו לנוכח פרסומים כאלה ואחרים בחו"ל שניתן לפרשם כברק שמקדים את הרעם ?
ברק אחד כבר גויס למערכה, אהרן, כשופט בבית הדין הבינלאומי לצדק שבו תבעה אותנו דרום אפריקה על פשעי ג'נוסייד. הסיפור הנוכחי הוא חמור יותר. הוא מתרחש בבית הדין הבינלאומי הפלילי שהוא ערכאה נפרדת מבית הדין הבינלאומי לצדק. הראשון עוסק באישים, השני במדינות.
הבדל מהותי נוסף בין שני בתי הדין הוא המהירות. בית הדין לצדק, כמו המחוזי בירושלים, עובד לאט. הפלילי פועל הרבה יותר מהר ולפעמים אף מכה בהפתעה. הצווים יכולים להינתן במעמד צד אחד וגם בחשאי. ה"נאשמים" הם המנהיגים כפרטים ולא הקולקטיב. ואז ניתן לעצור בכירים מדיניים וצבאיים בכל אחת מ־120 המדינות שחתומות על האמנה שהקימה את בית הדין הבינלאומי הפלילי. וניתן להטיל סנקציות כלכליות ואחרות על מדינות שיוקעו כמצורעות במידה ש"פושעי מלחמה" מנהיגים אותן. זה לא יקרה עכשיו. ישראל עדיין נהנית מ"עקרון המשלימות" - האמון (שהולך ונשחק) של המערכת הבינלאומית בעצמאות והאפקטיביות של שומרי הסף המשפטיים — הפרקליטה הצבאית הראשית, היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון.
ארה"ב לא תפקיר אותנו עכשיו, וה"עכשיו" הזה טוען את הרגע בהקשרו הפוליטי־מדיני־צבאי: הרגע שלפני רפיח, הכריכה שבין רפיח לחטופים, הסיכוי לסיים את האירוע.
משוואת ווין־ווין נדירה
במושגי האג, הנפנוף בצווי המעצר נועד להזהיר את ישראל מכניסה לרפיח שמשמעותה הרג בלתי מעורבים בכמות שתטה לרעתנו את מבחן המידתיות שבהפעלת הכוח, וחשוב לרענן את הכלל הזה שלקוח מדיני הלחימה. לצבא מותר לפעול מול מטרה בעלת ערך צבאי (סינוואר, ארבעת גדודי חמאס) ובתנאי שנשקלים ממדי "הנזק המשני", השם המכובס, אך הבלתי נמנע, לפגיעה באזרחים לא מעורבים.
כאשר ישראל יצאה למלחמה בעזה, היא נהנתה מאשראי בינלאומי רחב שאיפשר לה שולי יישום רחבים של מבחן "הנזק המשני". במיוחד לאחר שהוכיחה שחמאס הטמיע עצמו בתשתיות אזרחיות כמו בתי חולים, בתי ספר ומסגדים. התוצאה היא מעל 20 אלף אזרחים הרוגים. כעת, תמונת התמיכה הבינלאומית התהפכה. הידלדל האשראי הבינלאומי לגבי יחס האבדות — מטרות צבאיות מול אזרחים — לעומת ה"הנחות" שקיבלנו בתחילת המלחמה.
לא רק חיי אדם של בלתי מעורבים עזתים נמצאים על הכף אלא גם חיי בלתי מעורבים ישראלים שנמקים בשבי חמאס במנהרות רפיח. לא רק המשפט הבינלאומי מזהיר אותנו מכניסה לרפיח אלא גם מחויבות ישראל לאזרחיה שהופקרו.
לפתע נוצרה משוואת ווין־ווין נדירה בינינו לחמאס: הפסקת הלחימה תמורת החזרת החטופים. תמונת ניצחון לנו, תמונת ניצחון להם. חייבים להודות: זה לא רע אל מול האלטרנטיבה. בכניסה לרפיח אורבות סכנות גדולות. לחיי חיילים, לחיי חטופים, לסיכויי החזרת המפונים, להתלקחות בצפון ובשטחים, להרעת יחסינו עם ארה"ב, מצרים וגם מול בתי הדין של האג. מול שניהם.
הימנעות מרפיח והפסקת הלחימה עשויים לבשר על כמה פריצות דרך. כמה מהן אסטרטגיות כמו בניית הקואליציה האנטי־איראנית בראשות ארה"ב, המפרציות, סעודיה ומצרים. כמו פתיחת דרך להסדר מדיני בצפון והחזרת המפונים. וחשוב לא פחות, אם לא יותר, באופן נדיר ויוצא דופן ההישג הטקטי של החזרת החטופים לא נופל ואף עולה על ההישגים האסטרטגיים.
הפיכת הסיכון מהאג לסיכוי
שחיקת הדמוקרטיה קשורה לאירוע. ישראל, באמצעות מינוי שריה ומנהיגיה, החליטה לרסק לגמרי את הדמוקרטיה. מצד אחד, היא מפקידה כוח פוליטי בידי כהניסטים, הלכתיים ומשיחיים. ומהצד הנוסף, היא החליטה להרוס את שתי סוכנויות הדמוקרטיה החשובות ביותר, המשפט והתקשורת, באמצעות הפקרתן בידי שרים כיריב לוין ושלמה קרעי שמחויבים לחיסול שתיהן.
ואיך זה קשור להאג? נתניהו שמחויב להישרדות קואליציית הבלהות שלו נקלע לצומת T. דרך אחת מובילה לחטופים, למפונים, לחיי החיילים, להסדר בצפון, לקואליציה אזורית והדרך השנייה מורה להיכנס בכל הכוח לרפיח, כחזונם והנחייתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. האיום מהאג נועד להפיח רוח חיים בבחירה הנכונה. לתת לנתניהו עוד נימוק למה להמרות את פי שותפיו. אולי נקשיב לקול השפיות שמגיע מבחוץ. הנה לא רק השמאלנים וערוצי התבהלה נגד המנהיג אלא גם התובע ששוקל צווי מעצר נגד נתניהו.
האג יכולה להפוך ממשבר להזדמנות, מסיכון לסיכוי, ממוות לחיים - חיים לחטופים, לחיילים, למפונים, לעתידנו באזור. וגם לאלפי עזתים. ההפסד הוא בהפסקת הלחימה וויתור על יעד מיטוט חמאס, שלא יושג גם עם הכניסה לרפיח, במיוחד כשחמאס כבר מתפשט וחוזר לחאן יונס ולצפון. את יעד המיטוט ניתן לדחות ואולי להמיר בפרטנר פלסטיני עתידי כלשהו.
מצד שני יגדל הסיכוי להשגת היעד השני, שחרור החטופים. יעד שערכו ההיסטורי־מוסרי נעלם באופן מדאיג מהציבור הכהניסטי והביביסטי. רפיח תטביע אותנו עמוק בבוץ של שפיכות דמים נרחבת ותבטיח את מקומנו ברשימת מצורעי העולם. ועכשיו גם האג נוספה לרשימת הסכנות האלה.
