דווקא ההחלטה להינשא עלולה לכרסם במעמדכם כידועים בציבור
דווקא ההחלטה להינשא עלולה לכרסם במעמדכם כידועים בציבור
סטטוס ידועים בציבור אינו שלב ביניים בדרך לנישואים - אלא חלופה להם
זוג שחי יחד במשך כשנה וחצי, תכננו להינשא, ואפילו קבעו תאריך לחתונה - האם ניתן לומר עליהם כי במהלך השנה וחצי שחיו יחד הם היו "ידועים בציבור"?
לשיטתו של בית המשפט העליון התשובה לכך, היא בשלילה.
יותר מזה, קובעת השופטת, כי עצם העובדה כי בני הזוג התכוונו להינשא, מלמדת על כך, שמעמד הידועים בציבור, שמהווה חלופה למוסד הנישואין, לא הספיק להם ומזה ניתן ללמוד כי הצדדים לא ראו בתקופת טרום הנישואים כתקופה שמטילה עליהם חובות וזכויות משפטיות, כפי שמחיל מוסד ה'ידועים בציבור'.
בנסיבות פסק הדין המדובר (רע"א 3323/23), דובר בבני זוג שחיו יחדיו במשך שנה וחצי, והיו "מנועי חיתון", (על פי הדת היהודית) ומשכך התכוונו להינשא בנישואים אזרחיים.
איתרע מזלם של בני הזוג והאישה נהרגה בתאונת דרכים כחודשיים לפני החתונה.
בן הזוג הנותר בחיים פנה אל חברת הביטוח לצורך תשלום קצבת תלויים. בית משפט השלום והמחוזי קבעו כי יש לראות בהם כידועים בציבור. על פסיקה זו הגישה חברת הביטוח ערעור ברשות לעליון. הערעור התקבל.
כבוד השופטת יעל וילנר קבעה, כי בן הזוג לא הוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין היות בני הזוג "מנועי חיתון" לבין היותם לא נשואים, ולכן אין מקום להקל בעצמת הראיות לשם הכרה בהם כידועים בציבור; עוד נקבע, כי לא ניתן להסיק מרצון בני הזוג להינשא, כי התכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את ההשלכות האזרחיות-כלכליות של חיי הנישואין טרם הנישואין ויותר מזה, נקבע, כי אין ביתר הראיות כדי להעיד על הכוונה הנ"ל. מכאן שבן הזוג לא הוכיח את היותם ידועים בציבור עובר לתאונה. לכן המשיב אינו נכלל בגדר "בן זוג" במובן ס' 78 לפקודת הנזיקין ואינו זכאי לפיצויים כתלוי מחברת הביטוח.
מיהם ידועים בציבור ולמה בכלל הכירו במוסד זה?
פסק הדין מזכיר וסוקר את ההלכות שנקבעו באשר למוסד הידועים בציבור;
מוסד ה"ידועים בציבור" במשפט הישראלי נועד להעניק לבני-זוג החיים חיי משפחה דמויי נישואין, את מירב הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין, הן בינם לבין עצמם, הן כלפי צדדים שלישיים, בכלל זאת, יחולו על ידועים בציבור זכויות פנסיוניות; חובת תשלום מזונות אזרחיים; הלכת שיתוף הנכסים; זכויות ירושה; זכאות לקצבת שארים; הכרה בדיירות מוגנת, ועוד.
מאחורי מוסד זה עומדים שני רעיונות עיקריים: הראשון, הינו רציונל אוניברסלי שעניינו במתן מענה לבני-זוג אשר מטעמים שונים מעדיפים שלא לבוא בברית הנישואין. בכך מקודמים הערכים הליברליים של חופש הפרט, מדיניות ניטרלית ושוויון ואי העדפת אורח החיים הדתי על זה החילוני. השני – הייחודי לנוף הישראלי – הוא היענות לצרכיהם של בני-זוג אשר "אינם יכולים או מעוניינים להינשא במסגרת הדין הדתי הקיים בישראל". ביחס לקבוצה זו "נקודת המבט המרכזית שהדין החילוני בישראל תופס באמצעותה את מוסד הידועים-בציבור היא שמוסד זה משמש כתחליף חילוני לנישואים דתיים."
הפסיקה נתנה משקל נרחב לכוונתם של בני הזוג, לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובכללן הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מנישואים. מדובר בתפיסה חוזית שמחייבת את בתי המשפט לנהוג באיפוק טרם ההכרה בבני זוג כידועים בציבור.
בתי המשפט נהגו לתת משקל למניעים השונים אשר עמדו בבסיס החלטת בני זוג לחיות יחד ללא נישואין, במסגרת התחקות אחר כוונתם של בני-זוג ביחס להסכמתם להחיל עליהם את החובות והזכויות הנובעות מחיי הנישואין.
כך, כאשר מדובר בבני-זוג אשר הימנעותם מנישואין נובעת מחוסר רצון או יכולת להינשא במסגרת הדין הדתי – נהגה הפסיקה להקל בעצמת הראיות הנדרשת לשם הכרה בהם כידועים בציבור. זאת, לנוכח המגבלות הממסדיות הקיימות בישראל, המובילות לכך ש"בני זוג אלה נאלצו לחיות בסוג זה של זוגיות נוכח המצב המשפטי בארץ".
שינוי העיתים:
השופטת וילנר קובעת, כי ההצדקה להקלה בעצמת הראיות מאבדת כיום מעוקצה נוכח העובדה, כי בשנים האחרונות חלו שינויים נרחבים במציאות החיים בישראל, באופן המאפשר – אף לבני-זוג מנועי חיתון (או המתנגדים אידאולוגית למוסד הנישואין הדתי) – למסד את הקשר הזוגי ביניהם באמצעות פתרונות אזרחיים שונים, דוגמת נישואין אזרחיים בחו"ל או חתימה על תעודות זוגיות ורישום עירוני.
כיון שכך סברה השופטת כי "העובדה שבני הזוג היו מנועי חיתון, אינה מצדיקה בענייננו את הנמכת הרף הראייתי להוכחת היותם "ידועים בציבור". אמנם נכון הוא, כי בני הזוג לא יכלו להינשא בישראל לפי הדין הדתי, אך עובדה זו לא מנעה מהם את האפשרות להינשא ולמסד את הקשר הזוגי בניהם. הא ראיה, שבני הזוג אכן התכוונו למסד את הקשר במועד מאוחר יותר באמצעות נישואין אזרחיים בחו"ל."
השופטת קובעת, ועימה הסכימו חברי ההרכב, כי אין בעצם הכוונה להינשא כדי להוות אינדיקציה להכרה בבני-זוג כידועים בציבור. לא זו אף זו – כוונה זו עשויה לעיתים להוות דווקא אינדיקציה לשלילת הכוונה האמורה.
הראיה המשפטית החדשנית שבפסק הדין נעוצה בקביעה: כי התפיסה שלפיה יש לראות בעצם הכוונה להינשא כביטוי לכוונת בני הזוג להחיל את הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין על מערכת היחסים ביניהם – מרגע זה ואילך – אינה מתיישבת עם אופיו של מוסד הידועים בציבור. כידוע, ידועים בציבור אינם מהווים שלב "מעבר" בין היות בני הזוג "חברים" לבין היותם נשואים, אלא עניינו בחלופה למוסד הנישואין. התפיסה האמורה, עשויה, אפוא, לרוקן מתוכן את תפקידו של מוסד הידועים בציבור, תוך הפיכתו אך לשלב ביניים אל עבר "הארץ המובטחת" של נישואין.
(כך למשל: לרוב, בני-זוג יחתמו על הסכם ממון להסדרת המשטר הרכושי ביניהם בסמוך למועד הנישואין, ולא עם הצהרת האירוסין. שכן, מנקודת מבטם המועד שממנו יחולו על מערכת יחסיהם זכויות וחובות משפטיות הינו עת בואם בברית הנישואין).
ההצעה להתחשב במימד הזמן:
כידוע אין פרק זמן הקבוע בחוק או בפסיקה, המלמד על היותם של בני זוג ידועים בציבור.
לדעתי האישית, כבוד השופטת וילנר נתנה משקל רב למימד הזמן כאשר זו קבעה, כי אין די במגוריהם המשותפים במשך שנה וחצי (בלבד) ובחלוקת ההוצאות ביניהם, לשם הכרה בהם כידועים בציבור .
בין השורות ניתן לקרוא את קריאת השופטת למחוקק לעגן תקופת מינימום בת שנתיים- שלוש שנים, 'כתנאי סף' להכרתם של בני זוג כידועים בציבור, בדומה לזו הנזכרת בתזכיר חוק הירושה ולדין החל במדינות שונות בעולם.
d&b – לדעת להחליט
