דעהמבלים בפארק, מתרחקים מהתקהלות: כך שינתה הקורונה את החיים
דעה
מבלים בפארק, מתרחקים מהתקהלות: כך שינתה הקורונה את החיים
עיון בדו"ח שינויי הניידות המבוסס על נתוני גוגל, מצביע ע כי הציבור הישראלי מעדיף לבלות בפארקים, בחופים ובגנים הציבוריים, אבל נמנע ממקומות סגורים וצרים, יחסית. גם העבודה מהבית הפכה לנורמה מאז התפרצות הקורונה
זוכרים את תשדירי השירות – יחד, ננצח את הקורונה – שנראו על המרקעים של ערוצי התקשורת בתחילת הקורונה? יותר משנתיים חלפו מאז. התרחקותנו ממועד פרוץ נגיף הקורונה והתעסקותנו במלחמת רוסיה – אוקראינה, באינפלציה ובריבית דחקה מסדר היום והשיח הכלכלי את העיסוק בנושא המגיפה.
אה כן...וגם (שוב) הבחירות.
אך השלכות הנגיף נמשכות ולכן יש להמשיך לעקוב אחריהן. אחת הדרכים לעשות זאת הוא לעיין בדו"ח שינויי הניידות (mobility change), המתבסס על נתוני חברת גוגל העולמית אודות תנועת אנשים ממקום למקום ומתאר את ההשפעה השיורית של צעדי הריחוק החברתי שננקטו בשעתם.
הנתונים הללו מתעדכנים מדי יום באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומקיפים הן את ישראל והן שורה ארוכה של מדינות.
הנתונים בודקים את הדרך שאנו מבקרים ואת משך השהות במקומות שונים, למטרות שונות – נופש, קניות, הצטיידות בתרופות, ביקור במסעדות ועוד. והשורה התחתונה – חד משמעית. תהליך החזרה שלנו לשגרה עדיין בעיצומו וגם אם הרשויות כבר לא מטילות מגבלות ביוזמתן על ההתקהלות (אלא רק ממליצות) – האוכלוסייה עדיין אוכפת אותן על עצמה.
במיוחד, ככל שמתחמי ההתקהלויות צרים/צפופים יותר, כך ההתאוששות מהסגרים והריחוק החברתי איטית ומצומצמת יותר – ולהפך.
עיון בדו"ח מראה כי ניידות הציבור הישראלי למקומות כמו פארקים לאומיים, חופים ציבוריים, כיכרות, מעגנים וגנים ציבוריים התאוששה לחלוטין ורמתה גבוהה בעשרות אחוזים משהייתה בשבועות שקדמו לפרוץ המגפה בישראל.
יצוין, עם זאת, כי חלק מהנוכחות הנרחבת של האוכלוסייה במקומות הללו עשויה לנבוע גם משיקולי תמחור, נוחות, או רתיעה מיציאות לחו"ל נוכח האנדרלמוסיה בשדות התעופה ברחבי העולם.
החזרה לחנויות מכולת, בתי עסק ובתי מרקחת איטית יותר. זה ממצא מעניין, בהינתן שהמקומות הללו מספקים לציבור מוצרי יסוד חיוניים ותרופות, שהביקוש הצרכני להם קשיח.
ניתן להסיק מכך כי הימצאות במקומות סגורים וצרים, יחסית, עדיין מטרידה את הציבור.
ואכן, עד היום אנו מקבלים תזכורות מהארץ ומהעולם על כך שהקורונה, על זניה השונים, לא נעלמה לחלוטין ועודנה מלווה אותנו.
זו גם הסיבה לכך שניידות הציבור למסעדות, בתי קפה, מרכזי קניות, מוזיאונים, ספריות, בתי קולנוע ותיאטראות – הכל תחת הכותרת של אירוח, תרבות ונופש – עדיין נמוכה (קצת) מנקודת המוצא. לכך ניתן להוסיף, מן הסתם, את המחירים הגבוהים, יחסית, הנגבים בחלק מהמקומות הללו, שהרי גם ליוקר המחיה שיקול מרכזי בקבלת ההחלטות של ציבור הצרכנים.
מהצד השני של המתרס: מקומות העבודה. אנו רחוקים מרחק רב מנוכחותנו שם לפני פרוץ המגפה.
מטבע הדברים, מדובר במתחמים מאוישים, שהיו בין האחרונים לזכות בהקלות ולהשתחרר מהסגרים שהוטלו. למעשה, גם כיום ממליץ משרד הבריאות על עטיית מסכות במקומות הללו.
אך כאן יש גם שיקול נוסף – הקידמה הטכנולוגית, שהחלה כאילוץ ואיפשרה לבעלי מקצוע רבים לעבוד מבתיהם, הפכה נורמה עם הזמן וכעת נעשית, במקומות עבודה רבים, מתוך בחירה ואף משיקולי נוחות.
ברמת המשק, יש לכך יתרון נוסף לנוכח צמצום השימוש בתשתיות התחבורתיות העמוסות כל כך.
כמובן, הקטגוריות השונות עשויות להיות קשורות זו לזו. לדוגמא, ככל שהעבודה תיעשה דרך קבע יותר מהבית ופחות מהעבודה, כך ירדו מדרגה העומס בדרכים והצפיפות בתחבורה הציבורית, מה שיניע חלק גדול יותר מהציבור הרחב להשתמש בה.
על מנת לסייע בכך, צריכה הממשלה לתעדף עוד יותר את ההשקעה בתחבורה הציבורית לסוגיה. אין ספק, התעכבות חוק המטרו אינה צעד בכיוון הנכון...
בשורה התחתונה – אנחנו עובדים הרבה יותר מהבית היום ומפצים על כך בבילויים תדירים וממושכים יותר במקומות פתוחים.
זה נראה תמהיל סביר בהחלט וזו עוד ראיה שהקורונה – יחד עם ההתקדמות הטכנולוגית שהואצה בעקבותיה – שינו, אולי לתמיד, את דפוסי ההתנהגות שלנו.
רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות
