פרשנותהצילום של אהרן ברק עם ספרו של משה קצב פוגע באמון הציבור בשופטים
פרשנות
הצילום של אהרן ברק עם ספרו של משה קצב פוגע באמון הציבור בשופטים
נשיא בית המשפט העליון לשעבר הצטלם עם אחיו של נשיא המדינה לשעבר שהורשע באונס כשהם אוחזים בספר, ובכך מספק לקצב גיבוי ולגיטימציה. כללי האתיקה הם אמנם המלצה לגבי שופט בדימוס, ובמקרה הזה השופט ברק אמור היה לאמץ אותה
1. "שמחתי מאוד להיפגש עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס ורעייתו ולהעניק לו את ספרו של אחי הבכור בצירוף הקדשה אישית בכתב ידו", כתב ליאור קצב בעמוד הפייסבוק שלו בשבוע שעבר. אחיו הבכור של ליאור הוא משה קצב, נשיא מדינת ישראל לשעבר, שהורשע כאנס ועבריין מין ונידון לשבע שנות מאסר. האח ליאור הוסיף: "פרופ' ברק שמח מאוד לקבל את הספר וקיבל את פנינו בחום רב ובלבביות גדולה מאוד". פרופ' ברק היה היועץ המשפטי לממשלה, שופט ונשיא בית המשפט העליון. אבל הוא היה יותר מסך תאריו ותפקידיו הרשמיים. הוא נודע כמעצב ומעורר ההשראה הגדול ביותר של המשפט בישראל. של פורץ הדרך בהנחלת זכויות האדם והמלחמה בשחיתות. שתי זירות שמשה קצב לא היה המודל האולטימטיבי להגשמתן.
2. לפוסט בפייסבוק צורפה תמונה של ליאור שמחייך בין שני בני הזוג ברק, אהרן (מחייך גם הוא) ורעייתו אלישבע לשעבר סגנית נשיאת בית הדין הארצי לעבודה. ליאור ואהרן מציגים ביחד למצלמה את ספרו של משה – "זיכרונות של נשיא המדינה".
ולפני הדיון בשאלה האם ראוי היה שברק יופיע בצילום כזה צריך להעיר שנעדר ממנו חתן השמחה, הסופר עצמו. כך נמנע מפגש נשיאותי בין נשיא העליון לשעבר לנשיא המדינה לשעבר. אינני יודע אם ברק ביקש "להסתפק" באח ליאור, או שבמשפחת קצב החליטו שלא להמר ושלחו למשימת הגיבוי והשיווק את האח שלא הורשע. אם אחת משתי האפשרויות האלה נכונה, אפשר לציין שכבר עצם הצילום עם ליאור ולא עם משה מצביע על תחושה לא נוחה בקרב הצדדים.
3. ועכשיו לגופו של עניין. מעשהו של ברק השופט בדימוס צריך להישפט בשני מישורים: האתי – אל מול כללי האתיקה של שופטים; והנורמטיבי – אל מול הציפיה הסבירה, אל מול השופט בדימוס הסביר - מונחים שברק בוודאי היה משתמש בהם אילו נדרש לשפוט אחרים בנסיבות דומות.
במישור האתי, אין לכאורה הגבלה על הצילום הזה. ונסביר את ה'לכאורה'. כללי האתיקה לא חלים על שופטים בדימוס. אבל, הכללים האלה "ממליצים" לשופט בדימוס שלא להתנער ואף לאמץ את הכללים שחלים על שופט מכהן. "סביבתו הקרובה והרחוקה של שופט הורגלה להתייחס אליו כהתייחס אל שופט, וכי יחס זה נמשך והולך גם לאחר תום הכהונה", נכתב בכללי האתיקה, "ראוי לו אפוא לשופט בדימוס כי ישווה נגד עיניו את רוחם ואת מגמתם של הכללים וכי יכוון התנהגותו ואורחותיו על פיהם".
ונדמה שמהכללים האלה עולה מורת רוח ברורה מהמפגש המצולם הזה. בכלל האתי שהעוסק ב"קשרים חברתיים" נכתב: "ראוי לו לשופט כי ייזהר בקשריו החברתיים וייתן דעתו כיצד עשויות הבריות לפרש את הימצאותו בחברת אדם מסוים או בחברה מסוימת". נדמה לי שאין כמעט מחלוקת בשאלה כיצד יפרשו הבריות את הצילום הזה.
4. גם אילו לא היו כללים, האם ראוי היה לברק "לקדם" כך את ספרו של משה קצב שהורשע באחת העבירות החמורות ביותר בידי שלושה שופטים במחוזי ובהמשך בערעור בידי עוד שלושה שופטים בעליון. קצב וברק, משה ואהרן, אינם חברי נפש מילדות שמחוייבים זה לזה ואז ניתן אולי היה להבין את הרצון להתייצב זה לצד זה. הביוגרפיות שלהם השיקו כשקצב היה איש ציבור וברק היה שופט ונשיא בית משפט עליון. העבירות של קצב נעשו כאיש ציבור ומכוח ניצול מעמדו ככזה. את הנשים שהתעמר בהן איתר במשרדים שעליהם הופקד. לכן, הקשרים הטובים שנרקמו בין איש הציבור קצב לשופט ברק אינם רלבנטיים ובוודאי שאינם מחייבים את המחווה האנושית מצד ברק.
ועדיין, גם במהלך החקירות ב-2006, התייצב ברק בפומבי לצד קצב ואף חיבק ונשק לו. זה צרם אז וצורם שבעתיים היום לאחר הרשעה סופית. גם אם ברק "נסוג" היום מחיבוק ונשיקה, ואף מתיעוד משותף, והסתפק בצילום עם האח בלבד. המשמעות של גיבוי, לגיטימציה וחברות נותרה בעינה.
5. ברק, בספריו ובמאמריו, חוזר כמנטרה קבועה על הצורך החיוני באמון הציבור בשפיטה. הוא מונה את הפרמטרים שמהם נבנה האמון הזה: "אמון במקצועיות השיפוטית, בהגינות השיפוטית ובנייטרליות השיפוטית. זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט". בהנחה שהאמון ברמתו המוסרית של השופט חלה גם על שופט בדימוס, נשאלת השאלה האם הצילום המשותף עם ספרו של המורשע באונס מחזקת את אמון הציבור ברמתו המוסרית של הנשיא בדימוס?
6. ביקורת דומה הועברה לאחרונה על ברק שהסכים לפרוש את חסותו ולהרעיף לגיטימציה על הסדר הטיעון שהחל להתגבש בין היועץ המשפטי היוצא אביחי מנדלבליט לבין הנאשם בתיקי האלפים בנימין נתניהו. הסדר שבינתיים ירד מהפרק, אבל אולי עוד ישוב. גם שם היה טעם לפגם בדברי הסניגוריה של ברק על נתניהו. בדומה לגיבוי לקצב – המניע של ברק הוא לגמול טובה לשני האישים האלה שהתייצבו לצדה של מערכת המשפט. ואת הסיוע הזה ברק לא שוכח ונחלץ לעזרתם בעת צרה.
ההתייצבות הזו מקוממת. אבל, בעניין נתניהו ניתן למצוא בה הצדקה עניינית כמו מזעור נזקים וסילוק הפרשה הזו מחיינו (בתנאי שיסתלק מהם גם מחולל הפרשה). נתניהו, צריך לזכור, הוא גם בחזקת חף מפשע, מה שלא ניתן לומר על קצב.
אבל ברק, כך נראה, לא באמת נזקק למניע. הוא פועל, כמו שתמיד פעל, בתוך מערכת ערכים פנימית ובתוך פרספקטיבה מקצועית שעטף בה את עצמו ואת עמיתיו השופטים. פרספקטיבה שטוענת: אנחנו השופטים פטורים ממגבלות של נראות ומראית עין כי אנחנו כשופטים מפעילים את שיקול דעתנו על הצד התבוני, הערכי והנכון. אנחנו יודעים להפריד בין נכון ללא-נכון ואין להטיל ספק בניקיון דעתנו וטהר כוונותינו גם כשהתוצאה איננה פופולארית. "אמון הציבור", כתב ברק, "אין משמעותו נטייה אחר רוחות הנוהגות בציבור".
