פרשנותהסחטנות החרדית שלא עצרה בימי מלחמה עלולה לעלות לרשתות החינוך שלהם ביוקר
פרשנות
הסחטנות החרדית שלא עצרה בימי מלחמה עלולה לעלות לרשתות החינוך שלהם ביוקר
רשתות החינוך החרדיות יתקשו לקבל את תוספות השכר הענקיות שהובטחו להן; חוות דעת של המשנה ליועמ"שית מעמידה בסימן שאלה גם את התקציב הנוכחי שלהן
אם יש מורים חרדים שעדיין מקווים לתוספות השכר הענקיות שהבטיחו להם המפלגות שלהם מהביזה הקואליציונית, חוות הדעת של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה עו"ד אביטל סומפולינסקי סותמת כנראה סופית את הגולל על האפשרות הזו. במרכז חוות הדעת עומדת הקביעה שלפני שרשתות החינוך החרדיות המפלגתיות מבקשות תוספות שכר שיוכיחו שהן עומדות במחויבויות הבסיסיות שלהם למדינה שעבורן הן מקבלות תקצוב כמו החינוך הממלכתי ובייחוד לימודי ליבה מלאים. כלומר לא רק שהרשתות החרדיות לא הולכות לקבל תוספות, גם התקציב הנדיב הקיים עומד בסימן שאלה. זה אומר שהסחטנות החרדית שלא עצרה גם בימי מלחמה עלול לעלות לרשתות ביוקר.
לתקציב המדינה הוכנס למרות המלחמה סכום עתק קואליציוני של 600 מיליון שקלים לתוספות שכר למורים ברשתות החינוך העצמאי של אגודת ישראל ובני יוסף של ש"ס, זאת בנוסף לתקציבן שהיקפו היה יותר מ־3 מיליארד שקל ב־2023. התוספות הוצגו כיישום של רפורמת אופק חדש, רפורמה שנועדה לשפר את איכות ההוראה בבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי. עתירה של עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון דרשה שכדי לקבל את התוספות יעמדו הרשתות החרדיות בכל חובות הרפורמה, תוכנית ליבה מלאה, הכשרת מורים ופיקוח. נושא חוות הדעת של סומפולינסקי הוא הניסיון השני של שר החינוך יואב קיש להעביר תקנות שיאפשרו את תוספות השכר.
הטיעון העיקרי של החרדים להצדקת תוספות השכר למורים של הרשתות החרדיות המפלגתיות הוא שמלמדים שם תוכנית ליבה מלאה. שתי חוות הדעת, זו של יועמ"ש האוצר אסי מסינג וזו של סומפולינסקי חושפות מציאות נוסח אליס בארץ הקומבינות, שבה לחרדים יש תוכנית ליבה פרטית משלהם עם דרישות הרבה יותר נמוכות, למשל ארבע שעות מדעים במקום תשע. סומפולינסקי חשפה שבמסגרת התוכנית הזו אפשר גם לקבל פטור מלימודי אנגלית, ובמילים אחרות זו ליבה ללא ליבה. ההגדרה של תוכנית ליבה היא המכנה המשותף של ידע, מיומנויות וערכים שהמדינה רוצה להקנות לכל בוגרי מערכת החינוך שלה. כלומר תוכנית ליבה פרטית היא ההיפך מליבה, ישראבלוף, היא מכירת חיסול של עתיד המדינה, החברה והכלכלה.
סומפולינסקי קובעת לגבי טיוטת התקנות של קיש ש"עדיין נתרו סוגיות המחייבות עריכת שינויים בתקנות, על מנת שאלו יעמדו באמות המידה המשפטיות הנדרשות". היא מתבססת גם על חוות העדת של מסינג ויועמ"שית משרד החינוך אילת מלקמן. ברקע עומדת העובדה שעתירת חדו"ש תחייב להביא כל מהלך לאישור בג"צ ולכן אינה מאפשרת לפקידי הממשלה להמשיל להעלים עין מקומבינת הליבה.
ליום רביעי קבוע דיון בעתירה. יהיה מעניין מאוד לראות איזו עמדה תציג המדינה, במצב שבו קיש והשר לחינוך חרדי במשרדו חיים ביטון מש"ס מחפשים כל ערוץ להמשך הביזה של קופת המדינה, והייעוץ המשפטי מתאחד סביב הקביעה שזה לא חוקי. הבעיה של החרדים היא שגם שינוי חקיקה הוא לא ממש אופציה. בג"ץ הבהיר בעבר שהמצב שבו רשתות החינוך החרדיות המפלגתיות מקבלות מימון כמו חינוך ממלכתי ומועדפות על כל מוסד פרטי אחר הוא גבולי מאוד מבחינה חוקתית. ניסיון להרחיב את האפליה מועד להיפסל שם.
המכשול העיקרי שהציבה סומפולינסקי הוא הקביעה שאי אפשר לטפל בקומה השנייה, כלומר בתוספות השכר, לפני שמוסדות הרשתות עומדים במבחנים של הקומה הראשונה, כלומר לימודי ליבה מלאים. "יש לעמוד תחילה על התנאים היסודיים הנדרשים לקבלת התקצוב שרק בהתקיימם ניתן יהיה לבסס מעבר לתוכנית מתקדמת יותר. תנאים כגון לימוד תכנית היסוד במלואה, מצבת המורים, היבחנות במיצ"ב, הם חלק מחובות הבסיס של הרשתות". הדרישה הזו יוצרת שני אתגרים גדולים לרשתות. אחת היא שבתי הספר הרגילים שלהן יעמדו בדרישות תוכנית הליבה האמיתית, כולל מדעים ואנגלית, ולא בזו שבדה עבורם משרד החינוך. סומפולינסקי גם קובעת שצריך לעגן את עקרונות תוכנית הליבה בתקנות מה שיקשה ליצור עבור הרשתות במחשכים קומבינה חדשה של כאילו ליבה.
האתגר השני הוא שהרשתות צירפו בשנים האחרונות עשרות תלמודי תורה לבנים שאינם עומדים בתנאי הליבה אבל מקבלים קרוב ל־100% תקצוב. סומפולינסקי קובעת ש"מוסד שאינו עומד בחובות הבסיס אינו זכאי לתקצוב ולהיכלל ברשת. אין בסיס להכרה בנוסד שאינו מלמד את מלוא תוכנית הליבה". המשפטים האלה יביאו, סביר להניח, לעתירות לבג"ץ בדרישה לסלק מהרשתות את המוסדות הרבים שאינם מלמדים ליבה מלאה. סומפולינסקי דוחה את ניסיון משרד החינוך לאפשר המשך התקצוב של המוסדות האלה באמצעות הוראת מעבר של שלוש שנים ומוכנה רק לשנה אחת, שבה הם ירדו לתקצוב בהיקף של 75% בלבד.
בנושא הכשרת המורים קיש רצה לקבוע תוכנית מעבר של שבע שנים, מה שאומר שבתי הספר היו נשארים עם הרבה מאוד מורים שיודעים ללמד רק מקצועות קודש. הבעיה היא שמרגע שהמורים מקבלים את תוספות השכר כבר אי אפשר לקחת אותן, כלומר אין למוסדות שום סיבה באמת להכשיר את המורים. סומפולינסקי קובעת שככל שרוצים תוכנית מעבר יש להכין תחילה דו"ח על המצב הקיים כדי שניתן יהיה לקבוע אם זה מוצדק. כדי להכין דו"ח על מצב הכשרת המורים הרשתות יצטרכו לשתף פעולה ולמסור מידע מלא על המורים שלהן. זה יהיה חידוש מרענן.
עוד קביעה כואבת של סומפולינסקי לרשתות היא שמעתה עליהן לדווח ברמת המוסד. יותר מעשר תביעות ייצוגיות הוגשו נגד שתי הרשתות בהיקף של יותר ממיליארד שקל. רובן על עושק תנאי שכר. לפי האוצר, השיטה היא שמעבירים כסף ממוסדות תקניים למוסדות לא תקניים על חשבון זכויות המורים. זה אפשרי בגלל שהרשתות שולטות בתקציב של כל המוסדות ויכולות לשחק ביניהם. האוצר דורש שהרשתות יעברו לדווח ברמת המוסד, בעוד הרשתות עשו הכל להמשיך בשיטה הקיימת של דיווח מרכזי.
ולסיום סיפור על רמיסת החוק: משרד החינוך סיווג על דעת עצמו וללא ביסוס משפטי חלק מהמוסדות של הרשתות כעומדים בתנאי אופק חדש. המהלך עלול לגרום ליצירת מחויבות משפטית לתשלום תוספות השכר. סומפולינסקי כותב ש"ביום 7.8.24 הנחיתי שסיווגים אלה כלל אינם רלבנטיים ובהתאם לכללי מינהל תקין ויש להסירם בהקדם. על אף האמור, סיווגים אלה עודם קיימים במערכת". כלומר במשרד החינוך מעדיפים להפר חוק ולצפצף על הוראת היועמ"שית מאשר להסתבך עם השר לחינוך חרדי.
