פרשנותחוסר האחריות של הממשלה מבעיר את האינפלציה
פרשנות
חוסר האחריות של הממשלה מבעיר את האינפלציה
הזינוק במדד אוגוסט ונתוני הצמיחה שעודכנו למטה הם תוצאה מובהקת של המדיניות הכלכלית של הממשלה: הזנחת הפתרונות להיצע החסר של הטיסות והעגבניות, ונטישת המאבק ביוקר המחיה • תדלוק ספירלת השכר והמחירים • עידוד הצריכה הפרטית במקום את ההשקעות • התנהלות מאקרו כלכלית רשלנית שהובילה לזינוק החוב והגירעון
הנתונים שהתפרסמו אתמול שלפיהם האינפלציה שוב זינקה באוגוסט אכן גרועים ומאכזבים, אבל הם אינם מפתיעים. מי שעוקב אחרי ההתפתחויות של המשק הישראלי בעיקר אחרי ה־7.10 ולאור המדיניות הכלכלית הכושלת של הממשלה - לא יכול להיות מופתע.
הכתובת היתה על הקיר: מאז פברואר האינפלציה השנתית גדלה כמעט בעקביות בכל חודש מ־2.5% ל־3.6%, חריגה של יותר ממחצית האחוז מתקרת יעד יציבות המחירים שקבעה הממשלה (בין 1% ל־3%). ללא שינוי דרמטי בהתנהלות הממשלה, המחירים שהמשק ישלם - ובעיקר משקי הבית והחברות - רק ילכו ויעלו.
1. כדי להבין מה קורה בישראל כדאי לזכור כי שינויים באינפלציה - האצה כוללת וממושכת של רמת המחירים במשק - בדרך כלל משקפים חוסר איזון בין ביקושים להיצע. שתי תנועות מסבירות ברמה התיאורטית את אותה האצת מחירים: או שההיצע קטן או שהביקוש גדל, או שתיהן ביחד.
נתחיל בצד ההיצע. יש פחות תוצר (פעילות) וישנם מוצרים חסרים. ההיצעים החסרים באים לידי ביטוי הן ברמת המוצרים והשירותים המקומיים, הן המיובאים והן לגבי כוח אדם - אספקט קריטי שמסביר את עליית המחירים. כדי להבין מה חסר לא צריכים ללכת רחוק. יותר ממחצית מהאינפלציה בחודש אוגוסט נבעה מהתייקרות קיצונית בשני סעיפים "קטנים" יחסית: הטיסות לחו"ל (זינוק של יותר מ־22%) והעגבניות (גידול של כ־37%). הסיבה המרכזית היא כי בקיץ מחירי הטיסות תמיד ממריאים, ובקיץ הנוכחי רוב חברות התעופה הזרות "ברחו" והקטינו את ההיצע. הדבר האיץ את המחירים שכן הביקושים לא ירדו בהתאם. סעיף הנופש בהחלט מהווה מנוע אינפלציוני. בכחצי מהמדינה כבר אי אפשר לטייל בגלל המלחמה והדבר מצמצם את ההיצע.
לגבי העגבניות הסיפור דומה: בגלל חרמות, ישראל הפסיקה את יבוא עגבניות מטורקיה ולכן ההיצע הצטמק והמחיר המריא. המשך המצב הביטחוני המורכב, שנובע גם מהחלטת הממשלה להנציח את המלחמה, יחד עם ההידרדרות במעמדה של ישראל בעולם והחרמות שמוטלים עליה - רק יחריפו את המצב ואת המחסור. שלא לדבר על השיבושים בשרשראות האספקה של מוצרים שונים (בגלל החות'ים, למשל) שגם הם מעלים את עלויות היבוא בשל עלייה בהוצאות השינוע - שתמיד מגולגלים לצרכן הסופי.
בנוסף, השריפות בחממות והפגיעה האנושה בדרום ובצפון מאז המחדל של 7.10 הקטינו משמעותית את היקף הסחורה החקלאית, דבר שהקפיץ את מחירי המזון בכלל, גם משום שתעשיות הממוקמות שם הפסיקו פעילות או צמצמו אותה.
האינפלציה גורמת לעובדים לדרוש תוספות שכר כפיצוי על ההתייקרויות. עלייה של 10% בשכר תוביל לעלייה במחירים של 3%-1% בשנה שלאחריה
ממשלה אחראית היתה יכולה לפתור או להקטין את בעיית ההיצע בתחומים השונים. למשל, בטווח הקצר לחפש שווקים אלטרנטיביים שיספקו עגבניות, לרבות הקלות ביבוא. ובטווח הארוך, להשקיע בטכנולוגיות חקלאיות שיספקו פתרונות לגידול עגבניות בתנאים חדשים. ככלל, המשך המלחמה ואף הרחבתה מחייבים את הממשלה לחשוב על פתרונות מחוץ לקופסה להשלכות הכלכליות מרחיקות הלכת של צעד כזה. אך מדובר בממשלה מנותקת, שביד אחת רוצה להרחיב את המלחמה וביד השנייה מקדמת חוק השתמטות.
2. הדוגמה הבולטת ביותר של השפעות הממשלה על הזינוק באינפלציה נמצאת בענף הבנייה. ההתעקשות של הממשלה שלא לאפשר כניסה לעובדים פלסטינים בניגוד לעמדת השב"כ רק מחריפה את המחסור בהיצע והבעירה שוב את האצת מחירי הנדל"ן שכבר הגיעה ביולי ל־6% לעומת 0% בתחילת השנה. לפי סקר מגמות בעסקים של הלמ"ס מתחילת החודש, המצב הביטחוני והביקושים הנמוכים הפסיקו להוות גורם בעל מגבלות משמעותיות להיצע (ירידה של 31% ושל 13% ניכרת לעומת תחילת המלחמה, בהתאמה).
עם זאת, המחסור בעובדים מיומנים ובלתי מיומנים שמרו על רמתם מאז תחילת השנה ועדיין מהווים מגבלה. כך גם לגבי התעשייה: המחסור בעובדים מקצועיים ובלתי מקצועיים לא השתנה מאז סוף 2023. מתי כל זה ייגמר? אף אחד לא יודע. אין תאריך חזרה לתושבי הצפון, ושם עדיין ממתינים לשמוע מהפרויקטור האחראי על שיקומם.
3. בעיות ההיצע באות לידי ביטוי מובהק בשוק העבודה. מספיק להסתכל על שני נתונים מרכזיים כדי להבין את התמונה. הנתון הראשון הוא ההשתתפות בכוח עבודה: בחצי השנה האחרונה, שיעור זה צנח מ־63.1% ל־62.5%, הנמוך מזה שלוש שנים. אלא שהממשלה מעדיפה להתרכז בנתון המשלים: הירידה בשיעורי האבטלה. כלומר, הישראלים יוצאים משוק העבודה בהמוניהם - הן בגלל שהם לא רוצים לעבוד והן בגלל שהם לא יכולים לעבוד. תחשבו על חקלאי מהדרום, שלא יכול להעתיק את מקום עבודתו, או על איש מילואים שהוא בעל עסק קטן ועושה הרבה מאוד ימי מילואים. כלומר, יש פחות ופחות ידיים ישראליות פנויות לעבודה שאיננה קשורה למלחמה.
הנתון השני הוא הגידול המהיר ביותר בשכר הממוצע במשק. מאז אוקטובר, קצב הגידול החודשי של השכר עמד על 8.3% לעומת 3.3% בממוצע לחודש בשנתיים שקדמו (אוקטובר 2021 - אוקטובר 2023). רק בחודשים האחרונים עלה השכר ריאלית ביותר מ־8%. גם כאן אין כל כך מה לחגוג: זה המחסור החמור בכוח אדם שגורם למחירים לעלות. רק היום פרסם בנק ישראל מחקר שמנתח את מה שמכונה הספירלה האינפלציונית או "ספירלת שכר־מחירים: האינפלציה גורמת לעובדים לדרוש תוספות שכר כפיצוי על ההתייקרויות.
כתוצאה מהעלאת שכר, המחירים שוב עולים. לפי המחקר, עלייה של 10% בשכר תוביל לעלייה מצטברת במחירים בהיקף מוגבל של 3%–1% בשנה שלאחר מכן. כלומר, יש עוד למה לצפות מבחינת אינפלציה עתידית.
יתרה מזו, בכיוון הנגדי, בחינת הקשר של האינפלציה אל השכר מעלה כי השכר מגיב באופן משמעותי לעליות בלתי צפויות במחירים, כמו אלו המתרחשות בשנה האחרונה - אך בפיגור של שנה. "התקופה שלאחר ההתאוששות ממשבר הקורונה התאפיינה בסביבת אינפלציה גבוהה ושוק העבודה הדוק. המחקר מצביע על עדויות ראשוניות לכך שהקשרים ההדדיים בין השכר והמחירים התחזקו בתקופה זו", מסכמים בבנק ישראל. ואלו מסקנות בהחלט מטרידות.
4. אבל כאמור, לא מדובר רק בהיצע אלא גם בביקוש. המדיניות הכלכלית של הממשלה היא כל כולה אינפלציונית. היא מבוססת על הזנקת הצריכה הממשלתית - גידול של 8.3% ברבעון השני של 2024 - כאשר היא ממוקדת במתן קצבאות (מפונים, אברכים) ושכר (בעיקר בביטחון) - דבר שמעודד את הצריכה הפרטית ולא את ההשקעות במשק. פעילו זו מאיצה אינפלציה ולא תורמת לצמיחה ארוכת טווח. היות והממשלה ניהלה מדיניות גרועה, גם אין לה איך לממן את אותה הוצאה ולכן אותה חלוקת כספים מההליקופטר גורמת לגירעון חסר תקדים - כבר 8.3% מהתמ"ג.
הדבר פוגע באמינות הממשלה ומערער עוד יותר את היציבות הכלכלית. העובדה שהממשלה לא מוכנה לעשות תיעדופים ולקצץ לדוגמא ב־32 המשרדים המיותרים או בכספים קואליציוניים - שלא רק שלא תורמים לצמיחה אלא פוגעים בה - רק מחריף יותר את המצב: גם את האינפלציה, גם את פרמיית הסיכון וגם, כאמור, את חוסר היציבות.
זו הסיבה כי נתוני הצמיחה גרועים ביותר. למרות הזינוק בצריכה הפרטית ובצריכה הממשלתית, התמ"ג לנפש ירד ב־1%, התמ"ג העסקי ירד ב־2.8% (לעומת הרבעון הקודם בשיעור שנתי), ורמת התוצר עצמה חזרה 3 שנים אחורה. גידול בהוצאה ממשלתית המיועדת להשקעות לאו דווקא חייבת להיות אינפלציונית. אך כאשר היא כל כולה מיועדת לצריכה - אז היא כן אינפלציונית. זו הדרך שמצאה הממשלה כדי לכפר על חוסר המעש שלה ועל הכישלון שלה: לשפוך כסף ועוד כסף ועוד כסף חם, שרק מחולל עוד אינפלציה ועוד אינפלציה. זאת כי אין לממשלה הזו חזון וכל מטרותיה היא הישארות בשלטון בכל מחיר.
חוסר המעש של הממשלה והיעדר המדיניות בא לידי ביטוי גם בסוגיית המאבק ביוקר המחיה, על אף שהממשלה הנוכחית וראשיה עלו לשלטון עם ההבטחה למגר את התופעה. אך הם נטשו לגמרי את הזירה, עסקו בנושאים אחרים, ונתנו לחברות לעשות מה שבה להן. החברות מבינות את המסר וממשיכות לעלות מחירים באין מפריע. מבחינתן, יש להן סיבות מוצדקות לייקור המוצרים: הרי כל התשומות העיקריות עולות - גם המים, גם החשמל, גם הארנונה, וגם שכר המינימום (שר הרווחה כבר הודיע כי לא יוותר על הפעימה הבאה). זה מעגל קסמים שרק הולך ומחריף ומי שמשלם את המחיר הוא הצרכן הסופי.
5. המצב הנוכחי מחייב מדיניות מאוד ברורה. מצד אחד אין שום מקום להפחית ריבית אלא להיפך: בזמן שהמדיניות התקציבית היא פזרנית ומרחיבה, המוניטרית חייבת להיות אחראית ומצמצמת (הקטנת ביקושים). עוד כמה מדדים כמו זה של אוגוסט ונצטרך לשוב לדבר ולדון על העלאות ריבית.
מצד שני, המדיניות המוניטרית לא אפקטיבית כאשר הבעיה היא בעיקר של היצע. במקרים כאלו, הפתרון נמצאת בידי הממשלה, ולא של הבנק המרכזי. אלא שהממשלה עסוקה בהפיכה המשטרית ובמלחמות עם חלק מהעם ועם היועצת המשפטית לממשלה, והשווקים מפנימים זאת היטב.
ריבית גבוהה בעת הזו היא בעיה כפולה: מצד אחד היא מדכאת השקעות ובכך לא עוזרת לצמיחה. היא גם מייקרת את המשכנתאות. מצד שני ולא פחות חשוב: הריבית הגבוהה מייקרת גם את החוב שמזנק בימים אלו בגלל גירעון העתק וחוסר האמון של המשקיעים בממשלה. העובדה שהשבוע הפד האמריקאי צפוי להפחית את הריבית לראשונה זה 4 שנים, רק תגדיל את פער הריביות בין ישראל לארה"ב שהגיעו בשבוע שעבר לשיא של 1.2 נקודות אחוז.
ברור שחלק מההסבר נובע מהערכה מחודשת של פרמיית הסיכון של מדינת ישראל על רקע כל הסיכונים הרבים הרובצים עליה, כמו למשל פתיחת מלחמה נוספת מול לבנון. פער התשואות היה אמור לגרום לייסוף של השקל, אך גם זה לא נצפה באופק.
