רבים דופקים, בורחים - ולא משלמים
רבים דופקים, בורחים - ולא משלמים
תאונות פגע וברח – נזקי הרכוש, גורמות לנזק לכולנו כמבוטחים וכבעלי רכבים
נתונים מלמדים על עליה חדה בשיעור המקרים בהם נהגים פוגעים ברכב אחר ומסתלקים מהמקום בלא שהשאירו את פרטיהם. מדע הקרימינולוגיה מספק הסברים לזינוק, אולם בהיעדר אכיפה ותיעוד לתאונה, הניזוקים נאלצים לספוג את עלויות התיקון או להתמודד עם השלכות הפעלת הפוליסה שלהם. אז מה ניתן בכל זאת לעשות?
נתונים שהתפרסמו לאחרונה מצביעים על עליה בשיעור של 7% במספר תאונות 'פגע וברח' בישראל, במסגרתם ניזוק רכב ע"י רכב אחר, ללא שהושארו פרטים ע"י הנהג הפוגע. כך יוצא כי 14.6% מהפניות למוסכים ו/או לחברות הביטוח לצורך תיקון נזקי פח במהלך המחצית הראשונה של שנת 2024, היו בגין תאונות פגע וברח. בחלק מהמקרים, גובה הנזק שנגרם לרכב מגיע לאלפי שקלים רבים ולעיתים, גם לעשרות אלפים.
תקנה 145 לתקנות התעבורה קובעת כי היה והרכב שניזוק עומד ללא השגחה, או שבעל הרכוש או הממונה עליו לא היה במקום, ישאיר נוהג הרכב המעורב בתאונה או בפגיעה הודעה בכתב על גבי הרכב שניזוק, במקום בולט לעין ובה יפרט את המידע הרלוונטי. כמו כן, סעיף 2 לתקנה קובע כי מחובת הנוהג ברכב להודיע תוך 24 שעות ממועד קרות התאונה לתחנת המשטרה הקרובה למקום התאונה או הפגיעה על אירועה ויפרט שמו ומענו, זולת אם מסר את הפרטים לשוטר שנזדמן במקום ושמו או מספרו של השוטר ידועים לו. אולם חוק לחוד, ומציאות לחוד. המוטיבציה מצד הנהגים שפגעו אך ברחו – ברורה : כך הם נמנעים מתשלום השתתפות עצמית או העברה של מלוא סכום התיקון לבעל הרכב הפוגע. הסיבה לעליה התלולה בשיעור המקרים, ברורה אף היא : ככל שהמצב הכלכלי מורע, כך השיקול הכספי דוחק לצד שיקולים מוסריים. ומה עם חובת הציות לחוק? אין ספור מחקרים בתחום הקרימינולוגיה מבהירים כי בני אדם עשויים לבחור לעבור על החוק אם הם מאמינים שהתגמול הפוטנציאלי עולה על הסיכונים הכרוכים בכך. קבלת ההחלטה להפר אותו, מושפעת ממספר גורמים, כולל הסבירות להיתפס ולהיענש והעלויות שנגזרות מהיתפסות.
קשה לבוא בטענות למשטרה
ואכן, המציאות מלמדת כי רבים מבין אלו הפוגעים ונעלמים – לא נתפסים. ואף אם כן, הסבירות כי ימוצה עימם הדין – נמוכה. אומנם קיים בהחלט סיכוי כי הנהג יזומן לחקירה, אך בפועל, האפשרות שיוגש כנגדו כתב אישום, קטנה מאוד ולרוב, תיקים מסוג זה נסגרים בשל חוסר עניין לציבור. הגורם היחיד שניתן לסמוך עליו כי יעניק סעד לניזוקים, במקרה בו יצליחו להרים את נטל הראייה לגבי הגורם הפוגע – זה בית המשפט.
קשה לבוא בטענות למשטרה על מדיניות האכיפה הרופפת שלה סביב עבירה זו : היא מתפקדת עם מחסור משמעותי בכוח אדם ונאלצת לבצע תיעדוף הכרחי של משימותיה, קל וחומר בימים טרופים אלה. האפשרות הריאלית היחידה להיפרע מן הפוגע היא באמצעות איתורו והגשת תביעה נזיקית כנגדו. הדרך לשם עוברת כמובן בהרמת נטל ההוכחה כי הוא אכן המזיק. אם שפר המזל על בעל הרכב הניזוק וגורם כלשהוא שצפה באירוע , השאיר לו פרטים – זה כמובן עשוי להועיל. כך גם אם יש מצלמה שנמצאת בבעלות של גורם פרטי, כדוגמת בית עסק או בעל דירה, שצילמה את המתרחש. בכל הנוגע למצלמות של העירייה או הרשות המקומית – הסיכוי כי הן תשחררנה את הקובץ, בלא צו שיפוטי – קטן.
ומה בנוגע להחמרת הענישה שתוטל על נהג שפגע וברח? פרופסור רוני פקטור, חבר במכון לקרימינולוגיה והפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית בירושלים, התבטא לאחרונה בסוגיה זו. זה ציין כי המחקר הקרימינולוגי מצביע על כך שלהגדלת העונש יש לרוב יכולת מוגבלת לצמצם התנהגות עבריינית וכי לתפיסת הסיכוי להיתפס יש השפעה משמעותית יותר. אי לכך, הוא הבהיר, כי הדרך להפחית את המוטיבציה לעבור על החוק עוברת דרך הגברת האכיפה ולא באמצעות החמרת הענישה. כלומר, גם אם למשל יגדילו את הקנס בגין ביצוע עבירה זו בצורה משמעותית ואולי אף יצמידו לה ענישה של שנת מאסר בפועל, עדיין, סביר להניח שלא יהיה בכך משום להפחית את הישנותה. לצורך כך, צריך להגדיל את מערך אמצעי האכיפה הפורמליים, כדוגמת הצבת מצלמות, עיבוי כוחות שיטור וכו.
אלא שכאמור, הציפיה מהמשטרה לאכוף עבירה זו, נמוכה וגם מהרשויות המקומיות – לא תצמח ישועה. אז מהיכן היא תגיע? אך ורק מהתקנת מצלמת רכב , שמתעדת את הנעשה גם כשהוא כבוי. אומנם, גם אם היא תספק תיעוד שמפליל את הפוגע, אין ערובה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו, אך עדיף להחזיק בתיעוד ולא לגשש באפלה. וכך, גם בהקשר האמור, אין לנו על מי לסמוך, אלא רק על עצמנו.
מאת עו"ד ורשה אסף, יו"ר (משותף) ועדת בתי משפט- עורכי דין לשכת עורכי הדין, יו"ר (משותף) ועדת תביעות שיבוב ורכוש, לשכת עורכי הדין
d&b – לדעת להחליט
