פרשנותהרס הקיים מצא לו תירוץ: אי־שוויון
פרשנות
הרס הקיים מצא לו תירוץ: אי־שוויון
פערי השכר הקיצוניים בין ההייטק לשאר העובדים בישראל הם כר נוח לפופוליסטים לבצע סיכול ממוקד במוסדות השלטון ובשיטה הכלכלית. אלא שתעדוף חינוך שאינו כולל לימודי ליבה, עידוד תמריצים על אי־עבודה ופיזור של כספים לסקטורים שלא תורמים לתוצר רק יעמיקו יותר את אי־השוויון
"הצד האפל של ההייטק הוא ש־11% מכוח העבודה נהנים ממשכורות מופרזות לכל הדעות ומשאירים את כל השאר מאחור ללא שום סיכוי. המצביעים של בן גביר הם אותם אלה שנשארו מאחור ומרגישים לא רלבנטיים". דבריה אלה של פרופ' סיריל היילברון, דקאנית הפקולטה למדעי החברה והרוח של מכללת כנרת, ל"כלכליסט" ביום חמישי האחרון עוררו סערה והקימו עליה לא מעט מתנגדים מקרב הקהילה הכלכלית.
נתוני השכר נוטים לאשש את טענותיה של הדקאנית: השכר הממוצע של עובדי ההייטק, שמהווים קצת יותר מעשירית מהשכירים בלבד, עמד בחודש האחרון על 27,511 שקל לעומת 12,214 שקל בכלל המשק. יותר מכפול, וזו מגמה ארוכת טווח. בהקשר של אי־שוויון חשוב להבין כמה ישראלים נמנים עם אותם "מרוויחי השכר הממוצע". לפי נתוני ביטוח לאומי, כ־40% מהשכירים בישראל מרוויחים עד שכר מינימום ו־68.5% מהשכירים מרוויחים עד השכר הממוצע במשק. אבל הנתונים הללו לא מספיקים, יש לבחון את מצבה של ישראל לעומת שאר העולם, בין היתר בהסתכלות על מדד ג'יני לאי־שוויון, שם ישראל עדיין בעשירייה הפותחת. אלא ששיעור העוני היחסי יכול לספק אף תמונה ברורה יותר. ראשית, מכיוון שמדד ג'יני מפספס קוטביות, שהיא הבעיה הגדולה ביותר בחברה הישראלית – התפלגות הכנסות קוטבית עם פערים גדולים בין הקצוות מניבה מדד ג'יני זהה להתפלגות אחידה יותר.
שנית, מדד העוני הוא גם יחסי, מודד אי־שוויון ומשתנה לפיו בשל הנוסחה שלו. תחולת העוני מחושבת על בסיס חישוב קו העוני, שמתקבל מחישוב מחצית ההכנסה החציונית לנפש. כלומר, אם הפריון והשכר במשק עולים, עבור אותם משקי בית שאינם עובדים, או שעובדים בעבודות שהפריון בהן לא גדל, העוני יעלה, מכיוון שההכנסה החציונית תעלה בזמן שהכנסתם של אותם משקי בית לא תעלה או תעלה בשיעור נמוך יותר.
לפי נתוני ה־OECD, שעודכנו לאחרונה, ישראל חזרה לראש טבלת העוני המערבי, תוך שהיא עוקפת את ארה"ב עם שיעור עוני של 17.3%. יש רק מדינה אחת עם שיעור עוני גבוה יותר - קוסטה ריקה, שנכנסה לארגון בשנה שעברה ומסרה נתונים רטרואקטיבית. קוסטה ריקה מהווה בשורה "משמחת" עבור ישראל: היא צפויה לחלץ אותנו מהמקומות הראשונים בכמה פרמטרים מבישים, עוני ואי־שוויון בראשם.
כלכלני ה־OECD גיבשו מדד עוני אלטרנטיבי ובו קו העוני מעוגן לפי ההכנסה הממוצעת לנפש בשנת 2015. ולפי קו זה מחושבת תחולת העוני (הקו מעודכן בכל שנה לפי מדד המחירים לצרכן כדי לשמר את כוח הקנייה שלו). זו דרך אלגנטית להקפיא את התפתחות ההכנסה של שאר המשק, ובכך להפוך את מדד העוני למוחלט יותר ויחסי פחות. התוצאות לא מפתיעות: כאשר מורידים את היחסיות, תחולת העוני של ישראל צונחת לפחות מ־9%.
ומכאן לאיתמר בן גביר: ניתוח תוצאות הבחירות לפי עשירונים שביצע פרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית מציג תמונה התואמת את דבריה של היילברון. בעשירונים הנמוכים יש רוב מוחץ לגוש נתניהו לעומת גוש השינוי (80% לעומת 7%), וככל שעולים בעשירונים, התמונה מתהפכת, עד שבעשירון העליון גוש השינוי חוצה את ה־70%.
אך מה שמעניין הוא מה שקורה בעשירונים השני והשלישי בקרב הקהל היהודי: הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', בן גביר ואבי מעוז זוכה לרוב מהמצביעים היהודים ובפער. הטענה שלפיה יש חגיגה שחלק ניכר מהעם אינו שותף לה לא נראית שגויה וכששלושה רבעים מהאוכלוסייה אינם נהנים ממנה, לא פלא שהם גם אינם מעוניינים לדאוג להמשך קיומה. באותם חלקים של האוכלוסייה, שלא מקבלים שכר מעבודה או מרוויחים שכר מינימום או שכר נמוך, יש רצון לשנות את הסדר הקיים ששלט בעולם המערבי במאה השנים האחרונות וביתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה.
אותו סדר קיים התבסס על עקרון הליברליזם, הן בביטוי הפוליטי שלו (דמוקרטיה) והן בביטוי הכלכלי שלו (כלכלת שוק או קפיטליזם). לא בכדי אחת ההגדרות הנפוצות של פופוליזם היא אי־ליברליזם (נטישה ועזיבה של הסדר הליברלי). זה לא מפתיע שבקרב המדינות שחולקות עם ישראל את ראש טבלת אי־השוויון בעוני - ארה"ב, איטליה, טורקיה, בולגריה ורומניה - המפלגות הפופוליסטיות כבשו את השלטון או נמצאות בדרך לשם והמשטר הדמוקרטי ברמת סיכון כזו או אחרת.
לא מפתיעה לכן גם תוכנית פירוק יסודות ומוסדות הסדר הקיים של הממשלה המתרקמת. ולא רק השיטה הדמוקרטית־ליברלית נמצאת על הכוונת, כעת נשמעים הקולות המנוגדים לעקרונות הכלכלה, תוך הצהרה ש"ציות לכללי התורה" הוא, ולא קפיטליזם או סוציאליזם, הדרך לשגשוג כלכלי.
פרופ' סבסטיאן אדוארדס מאוניברסיטת UCLA, שנחשב למומחה עולמי בחקר הפופוליזם הכלכלי, תיאר לפני שנתיים את מה שניתן לראות היום בישראל: "לאחר שהן בשלטון, ממשלות פופוליסטיות נוטות ליישם מדיניות שמטרתה חלוקת הכנסה מחדש. לא פעם הדבר כרוך בגירעונות פיסקאליים, שאינם בני־קיימא, והתרחבות מוניטרית. מדיניות פופוליסטית מפירה את רוב עקרונות הליבה של הכלכלה המסורתית. לפי הפופוליסטים, מכיוון שהסטטוס קוו הוא מקור החוליים, הפרידה ממנו היא הפתרון היחיד".
ובתרגום למצבנו שלנו: תעדוף ותקצוב חינוך שאינו כולל לימודי ליבה ולא יתרום מאומה לצמיחה ולפיתוח הכלכלי, לצד ביטול מסים על מוצרים שגורמים נזק לסביבה ולבריאות, עידוד תמריצים על אי־עבודה ופיזור של כספים לסקטורים שלא תורמים לתוצר. אלה הם רק הצד הכלכלי של המטבע לחוקים כמו פסקת ההתגברות, חוק דרעי, פירוק מערכת המשפט וביטול שומרי הסף. דבריה המטלטלים של הולבריין כוונו לצמצום אי־השוויון דרך שילוב יותר ישראלים בתעשיית ההייטק, בעלת הפריון הגבוה, ולא להפך. הבעיה גדלה יותר כשהדרך לתיקון הבעיה - השקעה בחינוך, בהכשרות מקצועיות ובעידוד תעסוקה – היא כל מה שהממשלה המתגבשת בחרה לנטוש.
