פרשנותהממשלה שהצליחה להרוס את ישראל פעמיים בתוך שנה
פרשנות
הממשלה שהצליחה להרוס את ישראל פעמיים בתוך שנה
הזחיחות מול סכנת ההפיכה המשטרית פגשה את הזחיחות מול חמאס, סכנת ההיחלשות הפנימית פגשה את סכנת האיום החיצוני ושתיהן התנפצו עלינו ב־7 באוקטובר. שנה להשבעת הממשלה הגרועה בתולדותינו, שהאתגרים העצומים שעומדים לפניה גדולים בהרבה ממידותיה
הפילוג הגדול שחולל כאן ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלו. ומדוע? כי השסע שחוצה בין "רק ביבי" לבין "רק לא ביבי" (רל"ב) מבטל את האפשרות שיימצא מבקר ניטרלי ואובייקטיבי שיאמר בקול רם וצלול: זו היתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל שאסונותיה התרחשו במשמרת של הממשלה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
נתניהו ביטל את האפשרות שתימצא סמכות מקובלת שתכריז עליו רשמית כמי שהמיט עלינו את האסונות שמסכנים את המדינה. לא בג"ץ, לא ועדת חקירה, כי מי שיצביע עליו כאחראי יוקע כרל"ב, בוגד ושמאלני. במובן הזה בלבד, נתניהו הכין עצמו היטב ליום שאחרי.
1. לפני שנה הושבעה הממשלה ה־37 של ישראל. שלושה תמרורי אזהרה בוהקים הוצבו כבר על ערש לידתה. הראשון הוא הרכב הקואליציה בת 64 הח"כים. מחציתם, נציגי שלוש המפלגות הדתיות, משקפים במוצהר סנטימנט אנטי־דמוקרטי מובהק. אלה הם 32 הח"כים של ש"ס, יהדות התורה והציונות הדתית שכוללת את עוצמה יהודית ונעם של אבי מעוז. מחצית זו מצייתת וכפופה קודם כל לרבנים ולדין תורה.
המחצית השנייה של הקואליציה הם 32 חברי הכנסת של הליכוד שהפך ממפלגה לאומית־ממלכתית לכת ביביסטית שמורכבת מסריסיו הנרצעים של המנהיג ומשפנים שפוחדים ממנו. נתניהו עצמו עבר בעשור האחרון אבולוציה ממנהיג מדינה למנהיג מפלגה ולמנהיג כת שמרוכז בעצמו ובצרותיו המשפטיות. התוצאה היא שכל 64 חברי הקואליציה כפופים לסוגי אינטרסנטים שהדמוקרטיה הליברלית היא איום על היעדים הפרסונליים, הסקטוריאליים והמשיחיים שלהם. יעדים שמשתרעים מחילוץ נתניהו ממשפטו הפלילי ועד להגשמת החזון של הקמת מדינת הלכה בארץ ישראל השלמה. חזון, שבחסות המלחמה, מתרחב כבר להתיישבות מחודשת בעזה.
2. לאחר הרכב הקואליציה, הגיעה ההתרעה השנייה - ההסכמים הקואליציוניים שבמרכזם עסקת האופל: תמיכת השותפים בהפיכה המשפטית־משטרית של שר המשפטים יריב לוין תמורת סיפוק דרישותיה של היהדות המשיחית גזענית. הציונות הדתית התמודדה בבחירות כרשימה אחת, אבל הסכמים מפורטים ורבי־סעיפים נחתמו בנפרד עם שלושת מרכיביה - סמוטריץ', בן גביר ומעוז. משרדים, ג'ובים, תקציבים ותקנים הפכו אותם מכנופיה קנאית, קיצונית ושולית לבכירים בממשל והשלטון ולסכנה ברורה ומוחשית לדמוקרטיה הישראלית. בעיקר, בגלל האחריות שקיבלו על יהודה ושומרון. לא רק שהחתול קיבל את השמנת לשמור עליה, הוא קיבל את הרשות לאכול אותה.
סמוטריץ' ובן גביר לא שכחו אף סעיף: ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, תקצוב והפעלת קבר רחל, חיזוק היישוב היהודי בחברון, הסדרת המשך לימוד התורה בחומש, השלמת הקמת מרכז על שם רחבעם זאבי באזור ברקן ועוד. וכמובן, ההשתלטות המיניסטריאלית. אבי מעוז, גזען והומופוב מוצהר, קיבל אחריות לתכנים חינוכיים, אורית סטרוק הופקדה על משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות שמתוגבר כל הזמן וגם היום בתקציבים ותקנים. וכמובן סמוטריץ' שקיבל את האוצר ושר במשרד הביטחון, ובן גביר שהפך לשר לביטחון לאומי.
הכהניסטים קיבלו תפקידים מרכזיים גם בחמ"ל ההפיכה המשטרית של שר המשפטים לוין. שמחה רוטמן הפך לקמב"ץ ההפיכה כראש ועדת חוקה. שני חברי הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים הם השרה סטרוק וח"כ יצחק קרויזר; וברקע, מומחי קהלת שהפכו למנסחי ההפיכה ולמועמדי שיפוט בכירים.
3. לאחר שתי ההתרעות הראשונות - הרכב הקואליציה וההסכמים הקואליציוניים — הגיעה השלישית: השיבוץ המזעזע של השרים למשרדים השונים. סמוטריץ' ובן גביר הביאו עמם את השילוב הקטלני של אידיאולוגיה כהניסטית ביחד עם מחסור מחפיר ומשווע בכישורים, מומחיות וניסיון שרלבנטיים לנדרש במשרדיהם. פעלולי סמוטריץ' באוצר סוקרו כאן בהרחבה בשבועות האחרונים. הטיפול של בן גביר במשטרה — החל מהחוק החדש שנועד לחזק את שליטתו בה דרך מינוי נאמניו ועד לחלוקת הנשקים המופקרת — סימן את נחישותו המסוכנת לעקור מהארגון את עצמאותו המקצועית־ממלכתית ולהופכו למיליציה פוליטית פרטית שלו.
בעוד סמוטריץ' ובן גביר הם שליחי האידיאולוגיה הכהניסטית, השרים לוין ושלמה קרעי הם שליחי ההרס והנקמה האישיים של נתניהו בשני המשרדים — המשפטים והתקשורת — שאותם הוא מאשים בהסתבכותו הפלילית. לוין וקרעי מתאימים למשימה בגלל להט השטנה ותאוות הריסוק שרושפת מהם כלפי שתי המערכות האלה.
שר נוסף שמנסה לרסק את התחומים שנמסרו לידיו הוא דודי אמסלם, במיוחד את רשות החברות הממשלתיות. אם לוין וקרעי משרתים את נתניהו, הוא משרת את חבריו ואת מרכז המפלגה, כי למה לנו חברות אם אי אפשר להתפרנס מהן. וגם שרים אחרים כמו אלי כהן, מירי רגב, עמיחי אליהו וגלית דיסטל אטבריאן שבינתיים פרשה מהממשלה. ויש עוד על הרצף בין גרוטסקה לקריקטורה. ביום השבעת והצגת ממשלתו סיפק נתניהו את אחד המפוארים בשקריו: "אני יודע שיש לנו נבחרת מצוינת עם אנשים מעולים".
4. את הגרזן הלויני דאג נתניהו להרחיק ממשרד המשפטים במשך שנות שלטונו הארוכות, עד הקדנציה הנוכחית שבה שחרר את ה־D9 האנושי הזה לביצוע זממו - להשמיד, לכלות ולהאביד את הפרקליטות ובתי המשפט. כלומר, להעביר את ה"רפורמה" המשפטית שלו שעיקריה הם השתלטות על מינוי השופטים ומערכת הייעוץ המשפטי כדי להכחיד את העצמאות והביקורת המשפטיות. מאז 4 בינואר, מועד הצגת ה"רפורמה" בידי לוין, מרוכזת כל האנרגיה של עם ישראל בסחרור הזה. אל מול יוזמות החקיקה של לוין־רוטמן־קהלת קמה מחאה חברתית חסרת תקדים בתולדות המדינה שהצליחה לבלום, או לפחות לדחות ולעכב, את מרבית היוזמות.
ההצלחות שבכל זאת נרשמו (כולן מאותגרות כעת בבג"ץ) הן ביטול עילת הסבירות, הקשחת תנאי ההוצאה לנבצרות של ראש הממשלה ותיקון פקודת המשטרה לטובת בן גביר. הצלחה מפוקפקת נוספת של לוין היא בטרפוד מינויו של יצחק עמית לנשיא. לוין הוא במיעוט בוועדה לבחירת שופטים, אבל הוא מונע את ההצבעה שהיתה בוחרת את עמית.
5. החברה הישראלית נקרעה בין שלטון שנחוש להעביר את ההפיכה לבין המחאה שנשבעה אמונים לצביונה הדמוקרטי. הקרע החל לזלוג לצבא ונשמעו אזהרות שהמשך החקיקה יכרסם בלכידותו ועוצמתו שניזונות באופן טבעי מלכידותה ועוצמתה של החברה. השיא הגיע בחודש מרץ, כשנתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט שהעז להדהד את האזהרות האלה. נתניהו אומנם חזר בו בלחץ המחאה שהציפה את הרחובות, אבל ראשי הצבא המשיכו להניף תמרורי אזהרה, וגם הם נדחו בבוז היהיר והזחוח של נתניהו, לוין ורוטמן. כך פגשה הזחיחות אל מול סכנות ההפיכה המשטרית את הזחיחות אל מול סכנות חמאס. סכנת ההיחלשות הפנימית פגשה את סכנת האיום החיצוני, ושתיהן התנפצו עלינו ב־7 באוקטובר, בטבח בעוטף עזה, בשדרות ואופקים, במסיבת נובה ברעים, בבסיסי צה"ל המנומנמים. על ישראל נחת האסון הגדול ביותר בתולדותיה. במשמרת של ממשלת הזחיחות והיהירות ששום סכנה לא טרדה ולא הסיטה אותה ממסלול ההתרסקות שבו דהרה. שני המסלולים ליתר דיוק. מעולם לא היתה כאן ממשלה שבתוך שנה אחת החריבה פעמיים את המדינה.
6. נתניהו הודיע בזמנו לאולמרט שמי שקלקל לא יכול להיות זה שיתקן. נאה דרש, אבל לא נאה מקיים. נתניהו מסרב להרפות מההגה של הרכב שאותו דרדר לתהום. ובעיקר, הוא מסרב להרפות מהפוליטיקה, נשמת אפו ופסגת אומנותו. מיטוט חמאס ושחרור החטופים הם יעדיו המוצהרים, אבל היעד האמיתי שלו הוא שימור הקואליציה שלו עם הכהניסטים ליום שאחרי. ואת היום הזה הוא מעדיף להרחיק כמה שיותר, מבלי לשרטט חזון וקווים לדמותו. במצב כזה הוא מאבד את האמון כמי שרק טובת המערכה בראש מעייניו. אין אמון בהתנכרותו לאחריותו, אין אמון במנהיגותו.
2024 נכנסת מחר והאתגרים רק מתעצמים. לצד סיומה המעורפל של מלחמת עזה, ממתינות החזיתות בצפון ואולי גם ביהודה ושומרון. ממתינים אתגר הכלכלה וממתינה ארה"ב לראות עד כמה יוסיף נתניהו להעכיר את היחסים עמה. אז אפשר, מצד אחד, להתנחם במילים האופטימיות של שלום חנוך "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". אבל אסור לשכוח, מצד שני, גם את תחזיתו הפסימית של שקספיר: "שמים כה קודרים לא יזדככו בלי סער".
