איראן זה כאן, אבל לא כמו שחשבתם: על התהוותה של "תרבות הגירה"
איראן זה כאן, אבל לא כמו שחשבתם: על התהוותה של "תרבות הגירה"
במדינות רבות התפתחה "תרבות של הגירה" – מצב שבו השאיפה המרכזית של רבים היא לעזוב את המדינה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. כך במקסיקו, בפיליפינים, בבנגלדש, וגם באיראן. בעשורים האחרונים תרבות ההגירה האיראנית צמחה בעיקר בקרב צעירים ומשכילים, המחפשים דרך לעזוב – דרך לימודים בחו"ל, עבודה או הזדמנויות אחרות. רבים מהם נשארים בעל כורחם, אך נפשם כבר בחו"ל, וייאושם מתבטא בחוסר מעורבות בחברה המקומית.
מעניין במיוחד מצבם של אלו שבוחרים להישאר באיראן או לחזור אליה לאחר שהות בחו"ל. הם חשים שאין לגיטימציה לבחירתם בסביבתם ונאלצים להצדיק את עמדתם, מחשש שיתויגו כתומכי המשטר, שהרי תומכי המשטר לרוב אינם מעוניינים לעזוב כלל. מנגד, ההגירה נתפסת כעדות לכשלי המדינה, במיוחד בשל "בריחת המוחות" של צעירים משכילים. נתונים מראים כי כמחצית מהאיראנים הצעירים ושני שליש מהאקדמאים שואפים להגר. נתוני האו"ם מראים שכ-50% מהאיראנים המהגרים למדינות ה- OECD הם בעלי תואר אקדמי.
תרבות הגירה בישראל?
בישראל, במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר, הולך וגובר השיח הציבורי על הגירה. גם לפני כן, ישראלים עזבו ליעדים מערביים כמו ארצות הברית, אנגליה וגרמניה, וגם ליעדים כמו תאילנד, יוון ופורטוגל, שם החיים פחות לחוצים וזולים יותר. עבור העוזבים, השיקול המרכזי – לפני ואחרי ה- 7 באוקטובר – הוא השיקול הכלכלי, אך המגמה התעצמה בעקבות שיקולים ביטחוניים, חברתיים ופוליטיים.
כמו באיראן, גם בישראל לא כולם מצליחים לממש את רצונם להגר. מי שעוזבים נתפסים כמי שזכו בהגרלה, בעוד הנשארים, בין אם מבחירה או מאילוץ, נדרשים להתמודד עם מציאות מורכבת. חלקם פועלים להוציא את כספם מהמדינה ולהשיג דרכונים זרים כאופציה לעתיד.
הדילמה של הנשארים
ישראלים ליברלים שמחליטים להישאר עושים זאת לעיתים מתוך חיבור משפחתי או אהבה לארץ ולשפה, ולעיתים מתוך רצון לתרום לשינוי חברתי. אך סביבתם רואה בהם לעיתים נאיביים או חסרי אחריות. התחושה היא שהם מקריבים את ילדיהם על מזבח ערכים שאיבדו מתוקפם בעיני רבים.
כמו באיראן, רבים מהישראלים הנותרים חווים "אקזיט נפשי" – תחושת ניתוק וייאוש, המובילה להימנעות ממעורבות חברתית או פוליטית. אלה שחולמים לעזוב אך נשארים בגופם, מאבדים לא פעם את האמונה בעתיד טוב יותר.
שיח מעצב מציאות
השיח הציבורי בישראל, בתקשורת וברשתות החברתיות, מהדהד את תופעת ההגירה. כתבות רבות מציגות את העוזבים באור אידיאלי, מבלי להתעכב על הקשיים הכרוכים בחיים בחו"ל. התוצאה היא שיח המעצים את תחושת הייאוש אצל הנשארים ומצייר את הבחירה להישאר ככישלון.
בסופו של דבר, השאלה המרכזית אינה רק כמה יעזבו בפועל, אלא כמה עוד ירצו לעזוב וייאלצו להישאר מתוך חוסר ברירה. בדומה לאיראן, גם בישראל מתהווה תרבות הגירה – מצב שבו הייאוש הופך לכוח המניע מאחורי השאיפה לעזוב.
ד"ר הילה צבן היא מרצה בכירה במכללה האקדמית כנרת וחוקרת הגירת ישראלים
