על הדין ועל לפנים משורת הדין – המקרה של דינה פקסון ומאבקה בעיריית תל אביב
על הדין ועל לפנים משורת הדין – המקרה של דינה פקסון ומאבקה בעיריית תל אביב
כיצד מאבקה של אזרחית בודדה חושף את הצורך בשינוי גישה מערכתי ברשויות המקומיות
המשפט המנהלי, על אף חשיבותו בהסדרת יחסי רשויות-אזרח, עלול לעתים להפוך למבוך בירוקרטי המרחיק את מושגי הצדק וההיגיון. דבקות נוקשה בפרוצדורה עלולה להוביל לעיוות דין ולאובדן אמון הציבור במערכות השלטון. מקרה דינה פקסון, אשר נאלצה להיאבק שנים ארוכות בעיריית תל אביב על חוב שלא היא חבה, מדגים היטב את הבעייתיות הזו.
כפי שאמר רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). אמירה זו מדגישה את החשיבות של גמישות ושיקול דעת בהחלת החוק, במיוחד כאשר מדובר ביחסים בין הרשות לאזרח. ואכן, סיפורה של דינה פקסון מהווה תזכורת חשובה לצורך בגישה מאוזנת יותר מצד רשויות מנהליות בטיפולן בפניות אזרחים.
בשנת 2009, דינה פקסון גילתה לתדהמתה כי חשבון הבנק שלה עוקל על ידי עיריית תל אביב-יפו. העיקול נבע מחוב ארנונה לכאורה עבור דירה ברחוב מסילת ישרים 90 בתל אביב, דירה בת 100 מטרים רבועים. לטענת העירייה, פקסון הייתה רשומה כמחזיקה בנכס זה משנת 2002, וחוב הארנונה וצריכת המים הצטבר מאז. העירייה הסתמכה על הסכם שכירות שלכאורה הוגש לה, לפיו פקסון שכרה את הדירה מבעליה.
פקסון, מצדה, הכחישה מכל וכל את טענות העירייה. היא טענה בתוקף כי מעולם לא התגוררה בדירה זו ולא חתמה על הסכם שכירות כזה. כעולה חדשה, היא התגוררה בשכירות בדירה קטנה בבני ברק והביאה ראיות לכך שמעולם לא התגוררה בתל אביב. פקסון אף שיערה כי ייתכן שמישהו מצא את תעודת הזהות שנגנבה ממנה ב-2002 והשתמש בפרטיה לזיוף הסכם השכירות.
למרות טענותיה, העירייה המשיכה בהליכי הגבייה, כולל עיקול חשבון הבנק, מה שהוביל למסכת ארוכה של ניסיונות מצד פקסון להוכיח את טענותיה ולבטל את החוב. היא נקטה בהליך שנציגי העירייה מסרו לה שעליה לנקוט - הגשת השגה, ולאחר שזו נדחתה, הגשת ערר. אולם, ההליכים בוועדת הערר היו רצופי תקלות: לדיון הראשון, שבו העידה גב' פקסון, העירייה לא הזמינה את בעל הדירה, ואילו בדיון השני, בו דיבר בעל הדירה, שני חברי ההרכב היו שונים מאשר בדיון הראשון, ופקסון לא הוכנסה למרות שהגיעה. בסופו של דבר, ההחלטה שנקבעה הייתה שהערר נדחה מאחר ופקסון לא הגיעה לדיון.
לאחר מאמצים רבים, הצליחה דינה פקסון למצוא עורכי דין שיסכימו לייצגה, והגישה תביעה נגד העירייה ונגד בעל הדירה. ואולם, היא נדרשה להגיש את התביעה שלוש פעמים בכדי שתזכה ליומה בבית המשפט. בפעם הראשונה התביעה נמחקה בטענה של "חוסר מעש" לאחר שהעירייה נכשלה בהגשת כתב הגנה. בפעם השניה, השופט הציע הצעת פשרה, ומחק את התביעה לאחר שסבר, בטעות ובלי לבדוק, שהעירייה הסכימה לפשרה. גם התנהלות זו מדגישה את כוחה העודף של הרשות בהליכים נגד האזרח.
בפעם השלישית, הוגשה התביעה בפני שופט חדש. השופט, לאחר שהכיר בנסיבות המיוחדות של המקרה, המליץ לעירייה לשקול מחדש את עמדתה ולהסתפק בסכום שכבר נגבה. למרות זאת, העירייה עמדה על טענותיה המקוריות, ובכך נסללה סוף סוף הדרך לגב' דינה פקסון לקבל את יומה בבית המשפט.
העירייה נאחזה בשלוש טענות סף: קיומו של מעשה בית-דין בהחלטתה של ועדת-הערר, היעדרה של סמכות עניינית, והתיישנות. ואולם, בית המשפט דחה את כל טענות העירייה. ראשית, הוא קבע כי מתקיים כאן החריג בסעיף 3 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 , המאפשר העלאת טענות גם לערכאות אחרות לאחר המועד בנסיבות מסויימות. שנית, הוא קבע כי בית משפט השלום הוא בעל הסמכות העניינית לדון בתביעה לנוכח הסעדים שהתבקשו. שלישית, נקבע כי לא התקיים כאן "השתק פלוגתא", בשל הפגמים בהליך הערר וההחלטה שלא קבעה קביעות עובדתיות. ולבסוף, לגבי טענת ההתיישנות, בית המשפט קבע שאם החוב לא התיישן, אז גם טענות כנגד החוב לא יכולות להתיישן.
בבית המשפט הביאה הגב' פקסון ראיות למכביר לטענותיה שהיא לא התגוררה בדירה, בעוד שהעירייה לא יכלה להביא עדים או ראיות כלשהן לטענה שהיא זו שהחזיקה בדירה במועדים שבהם נצבר החוב. וכך, לאחר 15 שנה, קיבלה סוף סוף הגב' פקסון את מבוקשה - מישהו הקשיב, בחן את הראיות, בדק את העובדות וקבע שהיא לא בעלת החוב.
התנהלותה של הרשות במקרה זה הצטיינה ב"אטימות, התנשאות וערלות לב" כפי שכתב כב' השופט היימן. פסק דין זה מדגיש את חשיבותם של ה"שכל הישר" ו"תחושת הצדק" בהפעלת סמכויות מנהליות. הוא צריך להיקרא בכל רשות ורשות, ועל-ידי כל מי שעוסק בהליכים מול האזרחים, כדי להזכיר להם שחשוב, מדי פעם, להרים את הראש ולראות את האדם שעומד מולם.
לנציגי הרשות היו הזדמנויות רבות לנהוג אחרת, ואולם בכל פעם שהגיעו לצומת בחרו לנקוט בדרך נוקשה וחסרת פשרות, ובהעדר לקיחת אחריות על מחדלים של הרשות, תוך פגיעה קשה בזכותה של הגב' פקסון להליך הוגן.
מקרה דינה פקסון מהווה תמרור אזהרה לרשויות ותזכורת לחשיבות של ראיית "האדם שמאחורי התיק". הוא מדגיש את הצורך בשינוי גישה מצד הרשויות, תוך שמירה על איזון בין דבקות בנהלים לבין הפעלת שיקול דעת והגינות. רק כך ניתן יהיה לשקם את אמון הציבור במערכות השלטון ולהבטיח צדק אמיתי. נותר רק לקוות שפסק הדין הזה יצליח לחדור את חומת האטימות של הרשות ולהביא לשינוי בגישה, שכה נדרש.
d&b – לדעת להחליט
