המדינה אינה יכולה להיות "אבא ואמא" לנצח
אין דבר מרגיז יותר מאשר לראות אדם שזכה להצלחה כלכלית, אך לא טרח לחסוך ליום שחור ואז קורא לציבור לתרום לו או מבקש מהבנק לוותר לו על חלק גדול מחובותיו. לא פחות מרגיז לראות את אלה שבחרו שלא לתרום לקופה הציבורית אך בוחרים לחיות על קצבאות
רבים בישראל מבקשים מהמדינה להיות שם בשבילם בעת צרה — וזה מובן וכך צריך להיות. אך באותה נשימה, המדינה אינה "אבא ואמא" לנצח. היא רשת ביטחון — זמנית ברוב המקרים. בפועל, הפכה המדינה למקור קבוע להכנסה עבור רבים, לעיתים מתוך בחירה, לא רק מתוך כורח. התוצאה? עומס תקציבי, מיסוי גבוה, חוב ציבורי מתנפח — והאשמה נזרקת לממשלה, במקום למראה.
יוקר המחיה בישראל אינו תוצאה של כוח עליון. הוא תוצאה של מדיניות כלכלית שדוגלת במילים כמו "שוק חופשי", אך בפועל משמרת רגולציה כבדה, תלות עמוקה של אזרחים במדינה, ואי־נכונות לשלם את המחיר הכרוך בעצמאות כלכלית.
בעשורים הראשונים להקמתה, ישראל הייתה הכול חוץ מכלכלה חופשית. התערבות ממשלתית מוגברת, בניית מונופולים שיספקו את צרכי המשק הצעיר וכלכלה סמי סוציאליסטית בנו את היסודות להקמת המדינה. עם ההתקדמות, בעיקר עם מהפך 77, חלה נסיגה ממדיניות זו וכלכלת ישראל החלה להיפתח, להשתכלל ולהיות חופשית יותר ויותר. עם זאת, כמו בטנגו, צעד קדימה, שניים אחורה, שר אוצר הולך ושר חדש בא, וכל אחד מוצא עצמו מוותר בשם שלמות הקואליציה, ותמיד זה על חשבון הציבור הרחב. ניתן לומר שמאז ימי ליברמן כשר אוצר, שדגל במדיניות כלכלה חופשית וגם עשה בפועל, בשנים האחרונות, בעיקר על רקע לחצים סקטוריאלים ההתערבות הממשלתית נכנסת לכל תחום כמעט – מהתערבות מוגברת בנדל"ן, ועד לתמיכות כאלה ואחרות לסקטורים מקורבים.
כלכלה חופשית היא מערכת כלכלית המבוססת על עקרונות של יוזמה פרטית, תחרות חופשית ומינימום התערבות ממשלתית. במערכת כזו, מחירים נקבעים על ידי היצע וביקוש, וצרכנים נהנים ממגוון רחב של מוצרים ושירותים במחירים תחרותיים. במציאות הישראלית, הציבור רוצה מחירים נמוכים — אבל בלי לשלם את המחיר. רבים בישראל תובעים "שוק חופשי" רק כשהוא נוגע ליוקר המחיה שלהם. הם רוצים מחירים נמוכים — אבל בלי שייפגעו קצבאות, בלי שהרגולציה תרד, ובלי תחרות אמיתית שתערער את היציבות של שחקנים ותיקים במשק. כלכלה חופשית היא דרך חיים, לא מבצע צרכני.
שוק חופשי אמיתי – אל תשלם ואל תדרוש
על כל זה, יש את אלו שלא תורמים למערכת: לא עובדים, לא משלמים מיסים, לא חוסכים, לא משתתפים במשק. כלכלה חופשית אינה צדקה. מי שלא תורם לקופה הציבורית — לא יכול לדרוש ממנה. שוק חופשי לא יכול להתקיים בלי צרכן נבון. אך בישראל, חלקים מהציבור כלל אינם נדרשים ללמוד לימודי ליבה בסיסיים. אין חינוך פיננסי בבתי הספר, אין הבנה של אשראי, ריבית, ביטוח. בלי כלים — אין אחריות. המדינה מממנת קצבאות, מחלקת סובסידיות, אך לא משקיעה בדבר החשוב באמת: הכנה לעולם הכלכלי. בכלכלה חופשית אמיתית, המשמעות היא גם לקחת אחריות אישית: לחסוך למצבים סיעודיים ולא להניח שהמדינה "תכסה" את ההוצאה; לתכנן תקציב, לא לחיות במינוס כרוני; לא לצפות שהבנק "יבין אותך", אלא להבין בעצמך איך לא להגיע לשם; לא לרוץ לחדשות עם סיפור קורע לב – אלא לדעת לתכנן, לוותר, ולהיערך.
אז מה אפשר לעשות?
הציבור- לקחת אחריות. לחסוך, לתכנן, לא לצפות ש"ידאגו לנו". הממשלה - להשקיע בחינוך פיננסי, לפרק מונופולים, להסיר חסמים, לאפשר יבוא מקביל, להילחם בכשלי שוק — לא להנציח אותם. התודעה הלאומית - לשנות תפישה. מדינת רווחה היא לא מטרה היא כלי זמני ורשת ביטחון לעת צרה אמיתית. קצבאות הן גשר, לא גג ולא היסודות שעליהם בונים את החיים. כי בלי אחריות אישית, כלכלה חופשית היא רק סיסמה. ג'ון לנון אמר פעם You may say I'm a dreamer – ויש להניח שרבים מכם יחשבו שזה לא ריאלי אבל העובדה הפשוטה היא שכ-80% חילונים עובדים בישראל כבר לא יכולים לשתוק והגיע העת שיתאחדו תחת הדבר האמיתי - והוא החיים עצמם.
ד"ר יעל בנבנישתי היא משנה למנכ"ל אינשורטק ישראל
