ניתוחמה הסיכוי של העתירות נגד פיטורי גלנט בבג"ץ?
ניתוח
מה הסיכוי של העתירות נגד פיטורי גלנט בבג"ץ?
העתירות נגד פיטורי שר הביטחון מתמקדות בחוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים, ניגודי עניינים ואף בדיני ריסון במלחמה. שופטי בג"ץ אינם עיוורים לסיבות הללו, לחוסר הענייניות במהלך, ואפילו למסוכנותו. אולם המסורת המשפטית ביחד עם הרתיעה הטבעית מתקדים טעון ודליק במיוחד, ירפו את ידם
באפריל 2004 פיטר ראש הממשלה אריאל שרון שניים משרי ממשלתו, אביגדור ליברמן ובני אלון. הסיבה: השניים הודיעו על התנגדותם ל"תוכנית ההתנתקות" שהוביל שרון מרצועת עזה. ומי עתר לבג"ץ נגד הפיטורים? עו"ד יוסי פוקס שמכהן כיום כמזכיר הממשלה. אילו בג"ץ היה מקבל אז את עתירתו, פוקס לבטח היה משבח את התוצאה. אם בג"ץ יקבל את העתירה הנוכחית נגד פיטורי גלנט – יש להניח שאותו פוקס יטנף על בית המשפט. פוקס יתנהג לפי הפוזיציה, בג"ץ, יש להניח, יישאר עקבי וידחה את העתירה.
בנימוקי הדחייה מ-2004 הונחו הבסיס, וגם התקווה, לעתירות הנוכחיות של התנועה לאיכות השלטון ומשמר הדמוקרטיה. הנשיא אהרן ברק הציג את עמדתו הקבועה: "שיקול-דעתו של ראש-הממשלה בבואו להפעיל את סמכותו להעביר שר מכהונתו איננו מוחלט", ולמה? כי "אין איש ציבור בישראל שיש לו שיקול-דעת מוחלט". ככה פשוט. זו עמדה עקרונית באמצעותה שומר לעצמו בית המשפט את האפשרות להגביל את השלטון לבל ייצא מדעתו לכיוונים הזויים במיוחד. אבל, ככל שסמכות ראש הממשלה רחבה יותר, כמו במינויי ופיטורי שרים - כך פתח ההתערבות של בג"ץ צר יותר. כמה צר? השופם חשין קבע ש"רק שיקולים הנוגעים בשחיתות יכול שיצדיקו התערבות שיפוטית בהחלטותיו". ברק לא הגביל את עצמו, וקבע ש"ראש-הממשלה רשאי להעביר שר מכהונתו רק כאשר הוא משוכנע כי יש בכך כדי לקדם את יכולת הממשלה לתפקד כראוי...ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים בפניה". וכאן ניתן לטעון שגלנט מחוייב ליעדי המדיניות המוצהרים אפילו יותר מנתניהו. הוא מחוייב גם לחיסול החמאס וגם להחזרת החטופים. נתניהו, לעומתו, מחוייב רק לאחד מהם. בנוסף, גלנט מחוייב לקיום פסיקת בג"ץ בעניין גיוס החרדים ונתניהו ממש לא. כלומר, ראש הממשלה מפטר שר שמחוייב ליעדי המדיניות יותר ממנו, וחותר לקיום שלטון החוק ופסיקת בג"ץ יותר ממנו.
העתירות מתמקדות בעילות המשפט המנהלי – חוסר סבירות קיצוני, שיקולים זרים וניגודי עניינים. משמר הדמוקרטיה הוסיף עילה מקורית – החלת דיני הריסון והאיפוק שאמורים לחול בעת מלחמה כמו בממשלת מעבר. המכלול הזה הוא מדוייק והגיוני. הוא יקלע לליבם ולתחושותיהם הכמוסות של השופטים, כולל השמרנים. ועדיין, יש להניח שהם יסרבו למהלך כה תקדימי של כפיית ראש הממשלה לעבוד עם שר הביטחון שאינו חש אמון כלפיו. אפילו שחוסר האמון הזה הוא פוליטי ולא נגזר מביצועיו של גלנט בהובלת הצבא במלחמה, ואפילו בהצלחה. השופטים אינם עיוורים לנוכח חוסר הענייניות במהלך ואפילו למסוכנותו. אבל, המסורת המשפטית ביחד עם הרתיעה הטבעית מתקדים טעון ודליק במיוחד, ירפו את ידם. אפילו צו ביניים שיקפיא את הפיטורים עד החלטה סופית ספק אם יוציאו. לזהות ההרכב במקרה הזה תהיה חשיבות רבה – אם לא לתוצאה, אז לפחות להנמקה, לביקורת אפשרית, לחידוד הנורמה.
