הפתרונות לא יושמו, ותושבי המרכז סובלים משריפות פסולת ברשות הפלסטינית
הפתרונות לא יושמו, ותושבי המרכז סובלים משריפות פסולת ברשות הפלסטינית
תושבי מרכז הארץ סובלים בחודש האחרון ביתר שאת מזיהום שמקורו בשריפות באתרי פסולת פיראטיים ברשות הפלסטינית. המשרד להגנת הסביבה הקצה 92 מיליון שקל לטיפול בבעיה אך רק 8% מהתקציב נוצלו
ביום ראשון השבוע התעוררו תושבי שוהם לריח חריף של פלסטיק שרוף וכימיקלים באוויר. לא מדובר במאורע נקודתי. רק לילה קודם לכן שכניהם במודיעין נאלצו להתמודד עם איכות אוויר גרועה, וביישובים הסמוכים לאזור, ביהודה ושומרון, נאלצים התושבים לנשום כמעט על בסיס יומי את העשן משריפות הפסולת באתרים הפיראטיים ברשות הפלסטינית. מאז החלה מלחמת חרבות ברזל טוענים התושבים שהתופעה החמירה משמעותית ועדות לכך נרשמה ביום רביעי שעבר, אז הגיע עשן מחניק ומסוכן עד אזור המרכז והשפלה, ותושבי תל אביב, גבעתיים, פתח תקווה והאזור דיווחו בהמוניהם למוקדים המקומיים על עיניים צורבות, מחנק וריחות חריפים.
במשרד להגנת הסביבה מיהרו להבהיר כי המקור לעשן הוא בשריפה גדולה שפרצה באתר פסולת בלתי חוקי ליד הכפר הפלסטיני רנתיס, והבהירו כי התנאים המטאורולוגיים ששררו בזמן השריפה הקשו על פיזור המזהמים, ואילצו את התושבים לנשום חומרים מזהמים שחשיפה ממושכת אליהם יכולה להוביל לתחלואה קשה. האירוע הזה הוא מציאות יומיומית עבור תושבי מודיעין, שוהם והאזורים הסמוכים מעבר לקו הירוק.
ראש מועצת שוהם, איתן פטיגרו, פנה בשבוע שעבר לשרה להגנת הסביבה עידית סילמן ולשר הביטחון יואב גלנט, וטען כי לאורך השנים האחרונות פנו לרשויות בנושא שוב ושוב ללא הועיל. פטיגרו טוען כי המצב החמיר משמעותית מאז פרוץ המלחמה, וכי תחושת התושבים היא שמדובר ב״טרור של ממש״. גם התושבים בשטח מספרים שוב ושוב כי הם נאלצים להתמודד עם מטרדי שריפות גוברים בחודש האחרון.
שריפות הפסולת מעבר לקו הירוק הן מקור לזיהום אוויר משמעותי. העשן החריף לא נותר ביהודה ושומרון, ואופף גם יישובים הסמוכים לקו הירוק. הכפרים הפלסטיניים באזור סובלים מאוד מהתופעה אף הם. אחת הסיבות לכך היא היעדרה של מערכת איסוף פסולת מסודרת או אתרי טיפול מוסדרים באזור הכפרים הפלסטיניים. שריפות פיראטיות רבות של פסולת מתחוללות בשטחים אלה באין מפריע, ובחלק מהאתרים ישנה עדיין בעירה פנימית הגורמת להתפרצויות שריפות מעת לעת לאחר הזנחה ממושכת.
הגורם שאמון על טיפול בנושא הוא המינהל האזרחי, אך הוא מתקשה לעמוד במשימה. תושבים באזור מתלוננים על מחסור בכוח אדם לביצוע אכיפה או טיפול בשריפות שהולכות וגוברות, וטוענים כי בזמן המלחמה הצטמצמה עוד יותר הפניות לנושא שעה שהשריפות בוערות שעות באין מפריע, עד שהעשן מגיע למרכז הארץ. במינהל האזרחי טוענים מנגד שהם משקיעים משאבים רבים ופועלים תדיר לטובת הנושא.
במשרד להגנת הסביבה טוענים כי הם מוטרדים מאוד משריפות הפסולת בשטחי הרשות הפלסטינית והשפעתן על הציבור והסביבה, וכי כל הסמכויות לטיפול בפסולת ושריפתה באזור הן בידי המינהל האזרחי. לאחר שבשנים האחרונות טורטר המינהל האזרחי עם כוחות כיבוי משריפה לשריפה מעבר לקו הירוק, הוחלט לנסות לייצר פתרונות קבע לבעיה. הסיבות העיקריות לשריפות פסולת פיראטיות ברשות הפלסטינית הן היעדר של פתרונות קבע זמינים ורציפים טריטוריאלית, מול ריבוי של אתרים פיראטיים מסוכנים לסילוק פסולת — שכן שפיכת פסולת במרחב הציבורי פוגעת בסביבה ובבריאות אך היא זולה למדי לתפעול.
מבדיקת ״כלכליסט״ עולה שאף שהמשרד להגנת הסביבה העמיד תקציבים לפתרונות ארוכי טווח בנושא לאורך השנים האחרונות, הם כמעט לא נוצלו. בשנים 2023-2021 העמידה קרן הניקיון לטובת פתרונות בנושא כ־92 מיליון שקל, אך המינהל האזרחי ניצל כ־8% בלבד מהסכום — 7.6 מיליון שקל — לשם הקמת תחנת מעבר בביר זית, פינוי פסולת מ־13 כפרים בעוטף ירושלים וכיבוי שריפות בפועל.
זיהום האוויר הנוצר בשל שריפות פסולת אינו יודע גבולות, ומכה בישראלים ובפלסטינים. כך, למשל, מחקר שפורסם ב־2019 במגזין הרפואי “PubMed” מצא כי אתרי שריפת פסולת אלקטרונית מגדילים פי ארבעה ביחס לכלל האוכלוסייה את סיכויי ילדים ברשות הפלסטינית לחלות בלימפומה. אולם הרשות סירבה לקבל מישראל 43 מיליון שקל לצורך טיפול הוליסטי ארוך טווח בנושא, והמינהל האזרחי ממתין לפתרונות מצד הפוליטיקאים — שכן מדובר בנושא מדיני הדורש תיאום רחב יותר מאשר תפעול אופרטיבי בשטח. לעת עתה, ממשיכים התושבים לנשום אוויר רעיל, וממתינים לפתרונות.
שריפות פסולת לא נעצרות בגבולות הקו הירוק, גם בתוך ישראל הן הפכו למטרד גובר, שעה שקבלני פסולת מעדיפים "לדלג" על תשלום לאתרים מוסדרים של סילוק פסולת ושופכים את הפסולת בשטחים הפתוחים או באתרים פיראטיים. כיבוי והצלה מטורטרים דרך קבע לשריפות הפורצות ברחבי הארץ, בזמן שהתושבים עומדים מולן חסרי אונים. כך, למשל, תושבי צור יצחק, הנאלצים להתמודד כמעט מדי יום עם שריפות פסולת מכיוון טייבה.
מדי שנה מוצאים את מותם כ־2,500 ישראלים בשל זיהום אוויר, ולשריפות פסולת יש חלק בכך. שעה שהאכיפה הסביבתית בישראל בכללותה דלה, שריפות הפסולת אחראיות לפליטה של כ־10% מכלל החומרים האורגניים המסוכנים והרעילים שנפלטים במדינה בכל שנה, יותר מאלו הנפלטים מכלל מפעלי התעשייה בישראל או מכל תחנות הדלק ומתקני אחסון הדלקים במדינה. כשמדובר בחומרים חשודים או מוכרים כמסרטנים, כמו בנזן ופורמלדהיד, המספרים קיצוניים עוד יותר, ושריפה לא חוקית של פסולת אחראית לכ־46% מכלל הפליטות של חומרים אלו במדינה כולה.
הנזק ההיקפי של שריפות הפסולת גדול בהרבה מהעשן הנראה לעין. עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית סמי שמעון, המלווה בהתנדבות מאבקי תושבים רבים נגד מחדלים סביבתיים, מסביר כי ״פרט לזיהום אוויר, יש לשריפה בלתי מבוקרת ולשימוש בחומרי כיבוי שונים גם השלכות במעגלים נרחבים יותר, והם גורמים לזיהום של קרקעות ומי תהום. לדוגמה, מתכות כבדות שונות, שנותרות לאחר השריפה ונשטפות אל האדמה וממנה למי תהום ומזהמות אותם. החשש לזיהום כבד עוד יותר באתרי פסולת פיראטיים שאינם אטומים ואין בהם ניקוז של תשטיפים.
״הנזקים הבריאותיים שאנחנו מקשרים באופן ישיר לשריפות הם חמורים. בשבוע שעבר תחנות הניטור השונות במרכז הארץ הראו ריכוזים גבוהים מאוד של חלקיקים נשימים ושל בנזן, שני מזהמים מסרטנים האופייניים לשריפה של פסולת. מבחינה בריאותית, אין סף לחשיפה לשני המזהמים. חשיפה קצרה לבנזן יכול לגרום לגירויים בעיניים, בעור ובדרכי הנשימה, לכאבי ראש ולסחרחורות ואף להקאות ולפגיעה במערכת העצבים, בעוד חשיפה ממושכת גורמת לסרטן ולסכנה למומים בעוברים. חשיפה לחלקיקים נשימים בקוטר הקטן משניים וחצי מיקרון גורמת למחלות נשימה, לב וסרטן. עד כמה התופעה אקוטית, ניתן ללמוד מהנתונים השנתיים שמפרסם המשרד להגנת הסביבה, המצביעים על כך ששנה אחר שנה שריפת פסולת אחראית לפליטה של מעל ל־70% מכלל החומרים המסרטנים והחשודים כמסרטנים בישראל. הגיע הזמן שהרשויות יפעלו ברצינות ובכל האמצעים למגר את התופעה".
על אף שבעיית שריפות הפסולת מטרידה רבים, יישום הפתרונות מתמהמה והאכיפה הדלה לא מרתיעה את העבריינים (במחוז הצפון בשנים 2019-2020 למשל ניתנו רק שני קנסות נגד קבלני פסולת בעקבות שריפות חוזרות ונשנות של פסולת באתרים פיראטיים, לאחר שהתושבים נאלצו להתמודד עם מטרד משמעותי משך תקופה ארוכה).
ארגוני הסביבה דורשים מזה שנים להחמיר את הקנסות, לפקח על משאיות הפסולת ולהקים יחידת אכיפה יעודית ביו״ש, בדומה לזו הקיימת בקו הירוק - יחידת ינשוף. ואולם גם היחידה הזו, נכון להיום, מונה 11 פקחים במקום 14, ומתמודדת עם עומס רב. הבטחות שנתנו ב-2022 להגדיל את מספרם ל-20 טרם מומשו.
יניב בלייכר, יו"ר עמותת "אזרחים למען אוויר נקי", דורש מהמדינה ליישם בהקדם את הפתרונות שעומדים על המדף שנים ולשים קץ לתופעה: "הבעיה העיקרית היום היא ביהודה ושומרון, אבל הרבה פסולת מערים ברחבי ישראל משונעת לשם באופן עברייני. אנחנו דורשים מהמדינה להקים יחידה מקבילה לינשוף שתפעל מעבר לקו הירוק. רודפים אחרי השריפות במקום למנוע אותן מראש. עכשיו אנחנו רואים שהשריפה ברנתיס עדיין בוערת. אם היו אוכפים, אז מראש לא היינו מגיעים למצב הזה.
"במנהל האזרחי עוסקים בעיקר בנושאי בנייה בלתי חוקית והאכיפה הסביבתית נדחקת. יחידת אכיפה ייעודית צריכה להיות גם עם סמכויות כמו החרמת רכבים. עניין נוסף הוא שינוע הפסולת. בגלל המצב הביטחוני התנועה של הפלסטינים בשטחים היא קשה יותר. אם קודם ניסו לחסוך בעלויות, עכשיו זה חמור יותר והרבה יותר פסולת מושלכת בשטחים הפתוחים. צריך לדאוג שמשאיות הפסולת יוכלו לעבור.
"ברחבי הארץ, על כלל המשאיות צריך לשים GPS ולאסור התקשרות של העיריות והרשויות עם קבלן שנתפס על עבירות פסולת. אפשר לאסור על תשלום מראש על שינוע פסולת ותשלום רק כנגד קבלות כדי למנוע מצב שבו משלם להשליך פסולת בסביבה, וכמובן להחמיר קנסות. לא ייתכן שהקנס על השלכת פסולת בשטחים הפתוחים הוא 1,500 עד 12 אלף שקל. הקנסות היום הופכים את העבירה למשתלמת".
