פסק הדין בתביעת הדיבה של מירי רגב מלמד - מינוי שמרנים לעליון יקשה על עיתונות חוקרת
פסק הדין בתביעת הדיבה של מירי רגב מלמד - מינוי שמרנים לעליון יקשה על עיתונות חוקרת
ככל שיתמנו יותר שופטים שמרניים־דתיים תיטה נקודת האיזון לטובת הפוליטיקאים בתביעות דיבה נגד התקשורת. בינתיים ביטל העליון את ניצחונה של מירי רגב, אבל יריב לוין לא ויתר על תוכניתו לרסן את בתי המשפט גם בגזרה הזו
1. סיבוב נוסף
פסק הדין חצה את כל הערכאות ועדיין לא סיים את דרכו
תביעות לשון הרע הן זירה חשובה לעיצוב גבולות חופש הביטוי, בעיקר בגזרה הדלוקה שבין התקשורת לפוליטיקאים. עולם תביעות הדיבה מקדם את האסדרה המשפטית באמצעות פסקי דין מונומנטליים, כאלה שעושים את כל המסלול מבית משפט השלום, דרך המחוזי ועד לעליון, כאלה שמייצרים חילוקי דעות פנימיים נוקבים בין השופטים. למשל, תביעות הדיבה שהתנהלו בין העיתונאי אריה אבנרי לח"כ אברהם שפירא; בין חברת החשמל לעיתון "הארץ"; התביעה של לוני הרציקוביץ נגד עיתון "העיר"; של איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר; של סרן ר' נגד אילנה דיין. בשבוע שעבר ניתן פסק דין שמועמד להיכנס לרשימה המכובדת הזו: תביעת הדיבה שהגישה השרה מירי רגב נגד העיתונאי ספי עובדיה וערוץ 10 (היום 13). מדובר בפסק הדין שחצה את כל הערכאות ועדיין לא סיים את דרכו. שלושת שופטי העליון, יצחק עמית, נעם סולברג וחאלד כבוב, הגיעו לשלוש תוצאות שונות, והפרשה שהחלה בפרסום ב־30.8.2015 תחזור לסיבוב נוסף בבית משפט השלום לאחר שהעליון ביטל לעת הזו את ניצחונה של רגב.
עובדיה פרסם הקלטה שחשפה ישיבה פנימית במשרד התרבות והספורט שבה דנו השרה רגב ואנשיה בשאלה כיצד ניתן להסביר את הבחירה במשרדו של הפרסומאי רמי יהושע להובלת קמפיין הפרסום של הפרויקט "לא לדאוגוסט", בעלות 2.5 מיליון שקל, ללא מכרז ולא באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית. לתיאור חוסר התקינות הזה נוספו אמירות שרמזו לכאורה לשחיתות. נאמר שבין יהושע לרגב קיימים "קשר בלתי אמצעי" ו"היכרות מוקדמת" וכי יהושע "מקורב" לרגב. בהמשך הוכחשה טענה זו והערוץ תיקן והשמיט אותה מפרסומיו.
בעוד יהושע הגיע להסדר פשרה, הגישה רגב תביעת דיבה. היא הפסידה בבית משפט השלום וניצחה במחוזי. עובדיה וערוץ 10 ערערו לעליון, שבאופן נדיר נעתר ל"גלגול שלישי". זה קורה כאשר עולות מהסכסוך הספציפי שאלות עקרוניות ותקדימיות, ובמקרה הנוכחי: היחס לתביעות לשון הרע המוגשות בידי פוליטיקאים על פרסומים שמבקרים את פועלם הציבורי. שאלה זו כרוכה, בין היתר, בהגנת "העיתונאות האחראית" והחובות שנגזרות ממנה, למשל משך הזמן לתגובה שניתן לנפגע הפוטנציאלי מהפרסום - סוגיה שטרם נדונה בבית המשפט העליון.
2. מחלוקת עקרונית
מהו האיזון בין החופש העיתונאי לבין שמם הטוב של אנשי ציבור
הגנת "העיתונאות האחראית", שפותחה בתביעת הדיבה שהגיש סרן ר' נגד אילנה דיין, מעניקה לעיתונאי הגנה מתביעות לשון הרע גם כאשר הפרסום אינו אמת, אם יש בו עניין ציבורי רב, העיתונאי מאמין בתום לב באמיתות הפרסום, והפרסום עומד בסטנדרטים של עיתונאות אחראית. מבחני העזר לזיהוי עיתונאות אחראית הם רבים: הסתמכות על מקורות מהימנים, נקיטת פעולות לאימות העובדות, מתן הזדמנות סבירה למושא הפרסום להגיב, פרסום תיקונים והכחשות במידת הצורך. וגם מבחנים הנוגעים לפרסום עצמו – כגון טון הפרסום וסגנונו, הצגה הוגנת ומאוזנת של העובדות, נחיצות החלק הפוגעני ופרסום תגובת הנפגע ותמצית גרסתו.
השופט סולברג קבע שעובדיה והערוץ כשלו בהגנת העיתונות האחראית, וגרוע מזה (לתקשורת), הוא קבע שהמבחנים הם מצטברים. לשיטתו, קרבת יהושע לרגב היתה רכיב מרכזי בפרסום, במיוחד לנוכח "הנופך הפלילי" שנלווה אליו. זו גם היתה עמדת המחוזי שהפך את בית משפט השלום שהגיע למסקנה הפוכה - הקו הדומיננטי בפרסום נגע ל"העברת כספי ציבור לגורם פרטי, ללא מכרז של המשרד, בניגוד להמלצות משפטיות, תוך תיאום עמדות ובניית סיפור כיסוי".
סולברג אימץ את עמדת המחוזי, ועמית את עמדת השלום. "גישתם של בית המשפט המחוזי ושל חברי (סולברג – מ"ג)", כתב עמית, "מצמצמת את הגנת העיתונאות האחראית".
הוויכוח בין שני השופטים נגזר ממחלוקת עמוקה ועקרונית שנוגעת לאיזון בין חופש הביטוי העיתונאי לבין שמם הטוב של אנשי ציבור. כל שלושת שופטי ההרכב דחו את טענת התקשורת לאמץ בישראל את ההלכה המפורסמת "סאליבן נגד הניו יורק טיימס", שמרחיבה את ההגנה על כלי התקשורת הרבה מעבר להגנת העיתונאות האחראית. העמדה האמריקאית של "סאליבן" מחייבת את כלי התקשורת באחריות ופיצוי רק אם הפרסום הפוגעני היה בזדון. וזהו רף כמעט בלתי עביר לתובעי לשון הרע. זו הסיבה שאריאל שרון הפסיד בזמנו בתביעת הדיבה שהגיש נגד "הניו יורק טיימס" על חלקו בטבח בסברה ושתילה. אף שהוכח שהפרסום נגדו היה שקרי ופוגעני, הוא לא צלח את תנאי המשוכה הגבוהה של הוכחת הזדון שלפיה העיתון פרסם את השקר ביודעין.
3. תגובה לפייק ניוז
יש להעניק הגנה מיוחדת לעיתונות החוקרת דווקא בשל התמעטותה
שלושת השופטים הסכימו שההלכה האמריקאית לא קיימת בישראל. ועדיין, ההגנה על כלי התקשורת הורחבה באמצעות "ההגנה האחראית". וכאן ביקשו סולברג וההרכב השמרני במחוזי להסיג גם אותה לאחור. עמית התייצב כדי לבלום את הנסיגה הזו, ולא לפני שהרעיף שבחים על תפקיד התקשורת, במיוחד העיתונות החוקרת. "העיתונות החוקרת היא נשמת אפה של העיתונות החופשית. העיתונות החוקרת היא שמקיימת את זרימת המידע, תנאי הכרחי לקיום משטר דמוקרטי", כתב עמית. "לעיתונות החוקרת יש מעמד משל עצמה בכותל המזרח של העיתונות, מעמד הראוי במיוחד להגנת 'חובת הפרסום', דווקא בשל התמעטותה בעידן של 'פייק ניוז'".
עמית קיבל את העמדה כי הקו הדומיננטי בפרסומים נגע להעברת כספי ציבור לגורם פרטי ללא מכרז, ולא להיכרות המוקדמת בין רגב ליהושע. לעניין זה, קבע עמית, לא היתה כל התייחסות בתגובות שנמסרו לעובדיה לפני הפרסום. ההיכרות הוכחשה רק למחרת הפרסום. עמית קבע, בניגוד לסולברג ולמחוזי, שהפרסום עמד בכללי העיתונאות האחראית. לעניין זה התלבנה המחלוקת האם קיבלה השרה הזדמנות סבירה להגיב. "על העיתונאי לזכור שאיש הציבור לא עובד אצלו, ולא אמור לרקד על פי חלילו", כתב עמית והוסיף: "אשר לפרק הזמן שהוקצה למתן התגובה, אומר כי 82 דקות אינן עולות לטעמי כדי הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לדברים, ובתחילת הדרך שקלתי לדחות הערעור אך ורק מטעם זה. אלא שבנסיבות העניין פרק זמן זה הוכח כמספיק". בנוסף לכך קבע עמית שהפרסום התבסס על מספר מקורות שהוצלבו, לרבות הקלטת הישיבה, וזקף לזכות כלי התקשורת את הביצוע המהיר של התיקון.
4. שמרני מול ליברלי
ריבוי שופטים שמרנים יאפשר לפוליטיקאים לנצח בקלות
ושלוש הערות לסיום.
ראשית, את המחלוקת העקרונית בפרשה זו חשוב להאיר גם מהזווית המערכתית הרחבה. זו מחלוקת בין השופט השמרן והדתי סולברג לבין השופט הליברלי־חילוני עמית. לכל אחד מהשניים נקודת איזון שונה לחלוטין בין חופש הביטוי התקשורתי לבין שמו הטוב של אדם, אדם־פוליטיקאי במקרה זה. וזו גם המחלוקת בין בית משפט השלום למחוזי. ככל שירבו במערכת שופטים שמרנים־דתיים, ייטה האיזון לרעת התקשורת ויקל על פוליטיקאים להביסה בתביעות לשון הרע.
שנית, המונח "לשון הרע" מוגדר בחוק הישראלי כדבר שפרסומו עלול להביא לפגיעות שונות ב"אדם". ומעיר השופט סולברג: "אין צריך לומר כי 'איש ציבור' נכלל בהגדרה רחבה זו". זה נכון, אבל יש סיבות טובות להכביד על אנשי ציבור בהגשת תביעות לשון הרע: בגלל הסיכון שהם נוטלים על עצמם בהיכנסם לזירה הציבורית; בגלל נגישותם המוגברת לאמצעי התקשורת המאפשרת להם להתגונן מפרסומי לשון הרע; בגלל להיטותם המוגברת ל"תביעות השתקה". ובגלל עוד סיבה ונסיבה רלבנטיות לשנים האחרונות – נטייתם הגוברת של פוליטיקאים, מראש ממשלה ומטה, לשקר לעתים קרובות ובמצח נחושה בלי לתת את הדין. העמדה של סולברג, שמתייחסת לשמם הטוב כאל שמו הטוב של אדם רגיל, ומצד שני מחמירה רק עם התקשורת, היא בעייתית לטעמי.
שלישית, השופט כבוב היה יכול לבחור צד ולהתייצב לצד עמית או סולברג כדי להכריע סופית בתיק הזה שמתנהל מאז 2015, אבל הוא בחר להחזיר את התיק לבית משפט השלום, כדי שידון מחדש בטענות ההגנה של התקשורת - הגנת אמת הפרסום והגנת העיתונאות האחראית. התיק הזה יכול וצריך היה להסתיים בעליון, אבל כבוב דן אותו, ללא הצדקה, להמשך ייסוריו.
את עובדיה וערוץ 10 ייצגו עורכי הדין גיורא ארדינסט, תומר ויסמן, אלמוג גילאור, עמיחי וסרטיל ויונתן חסדאי. את רגב ייצגו עורכי הדין אלעד איזנברג, חגי חביב, עדו אורלנסקי ודורית לרנר.
