פרשנותהסכם השכר במערכת הבריאות יכול לשפר את המגזר הציבורי כולו
פרשנות
הסכם השכר במערכת הבריאות יכול לשפר את המגזר הציבורי כולו
הסכם השכר שנחתם בין האוצר למערכת הבריאות וההסתדרות יכול להיות מפת דרכים לשיפור וייעול המגזר הציבורי. זאת בזכות המנגנון המעודד את הגדלת התפוקות בעבודה שבמקביל משפר את הכנסת העובדים החלשים ביותר במערכת
ללא הרבה רעש וצלצולים נחתם אתמול הסכם שיכול להיות בעל חשיבות אסטרטגית ליחסי העבודה במגזר הבריאות הציבורי־ממשלתי בישראל.
יותר מכך, הוא גם יכול להיות מפת דרכים לשיפור וייעול המגזר הציבורי כולו, שעדיין מהווה אחד מהחסמים העיקריים לצמיחה ולפיתוח של כלכלת ישראל.
כותרת ההסכם מעט מסורבלת: "הסכם שכר לעובדי מקצועות הבריאות בבתי החולים הממשלתיים והעירוניים ובקופת חולים כללית" - אך, כאמור, יכולה להפוך לבשורה.
3 צפייה בגלריה
מימין: הממונה על השכר במשרד האוצר קובי בר נתן ומנכ"לית כללית רות רלבג. עידוד תפוקות גבוהות
(צילום: דוברות משרד האוצר)
חשוב להכיר ולהבין מי הם העובדים הפרה־רפואיים (מקצועות הבריאות) במערכת הבריאות הישראלית שאי־השוויון בה הוא מהגבוהים במדינות המפותחות. פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, דיאטנים - כל אלה הם העובדים החלשים של המערכת. הם לא במעמד של רופאים או של אחיות ולכן שכרם נמוך משמעותית. הם אנשי מקצוע שרבים פוגשים בבתי החולים ובקהילה, עוסקים ברפואה שיקומית וברפואה מונעת.
מדובר על מקצועות רפואיים ששכרם ברוטו נע בממוצע בין 14 אלף שקל ל־16 אלף שקל בחודש. כאשר שכר רופאים בישראל עומד על כ־40 אלף שקל בחודש, למעט בכירים להם הוא מזנק גם עד 60 אלף שקל. השכר הממוצע לאחיות מגיע לכ־20 אלף שקל.
ההסכם מתרכז בנקודה חשובה וחיונית לשיפור שירותי הבריאות וייעול המגזר הציבורי: שכר עידוד. מדובר על תוספת שכר שמשולמת לעובד אשר תפוקתו גבוהה מהמכסה שהמעסיק קבע לו. החשיבות בכלי הזה היא שהשכר אינו קבוע ולכן יכול לשמש כ"גזר". כלומר, הוא אמצעי ארגוני ליצירת הנעה ומוטיבציה להגדלת תפוקות, לייעול המערכת ולביצוע משימות מעבר ליעדים שנקבעו.
במערכת הבריאות הדבר מקבל משנה חשיבות כי התוספת יכולה לסייע לקיצור תורים. לפי ההסכם, התמריץ המקסימלי בבתי החולים הממשלתיים לעובדי מקצועות הבריאות יוכפל מ־2,000 ל־4,125 שקל בחודש. כלומר, השכר הסופי יכול לגדול עד 4,125 שקל תמורת טיפול בחולים נוספים. נדגיש כי כאשר מדובר על תוספת תפוקה, אין מדובר על תוספת זמן. העובד יעבוד את אותן שעות עבודה בהיקף משרה זהה, אך הוא יבצע יותר פגישות וייראה יותר מטופלים באותו פרק זמן. זו הדרך לשפר את היעילות.
הפיתוי במגזר הפרטי
החשיבות של ההסכם שחתם אתמול אגף הממונה על השכר היא לפני הכל בעובדה כי כל התוספות שניתנו מותנות בתפוקות. אין כבר תוספת בגלל תוספת. המסר לפיו תוספת שכר חייבת להיות במקביל או בצמוד לתוספת בתפוקה הוא מסר חשוב שהוא ברור מאליו במגזר הפרטי — אך לא במגזר הממשלתי והציבורי.
גורמים במשרד הבריאות לא תמכו בכך שכל התוספות יהיו תלויות בתפוקה שכן הם סברו כי ישנם עובדים במקצועות הבריאות שמרוויחים שכר לא הוגן ולא ראוי ויש לבצע תוספות שכר קבועות. מבחינה מקצועית, סברו שם, כי אם קלינאי תקשורת מרוויח שכר התחלתי של 6,000 שקל, גם אם הוא יקבל תוספת של עוד 3,000 שקל, עדיין הפיתוי להגיע למגזר הפרטי נותר גבוה. הנקודה שמעלים אותם גורמים במשרד הבריאות שווה מחשבה - אך כעת האוצר התעקש והצליח. אם התהליך יעבור לתחומים ולסקטורים אחרים במגזר הציבורי, גם הציבור ירוויח. קל וחומר בנקודת הזמן הזו, כאשר עדיין ברוב המוחלט של הסקטורים במגזר הציבורי סבורים כי השכר חייב לעלות באופן אוטומטי ללא קשר לתפוקה כלשהי. גם כאשר יש דפלציה, או שהאבטלה הגיעה ל־35% בגלל מגפה עולמית שחייבה לסגור את המדינה.
עיקרון נוסף בהסכם שכדאי לאמץ לכלל המגזר הציבורי - הוא סכום תגמול שקלי (תוספת מוחלטת) ולכן היא מעלה יותר, באופן יחסי, את שכרם של בעלי השכר הנמוך, אותו מקבלים בעיקר עובדים צעירים. העיקרון הזה אמור לסייע לגייס ולשמר עובדים צעירים ובמקביל הוא גם מקטין את אי־השוויון.
לדוגמה, נניח שישנם שני פיזיותרפיסטים: אחד מרוויח 10 אלף שקל והשני 20 אלף שקל. שניהם הגדילו את מספר המטופלים בהיקף זהה ולכן כל אחד מהם קיבל החודש 2,000 שקל. בקרב העובד הצעיר, שכר העידוד הגדיל את שכרו הכולל ב־20%, אך לגבי העובד הוותיק השכר גדל ב־10% בלבד. חצי מהשיעור של הראשון. ומה לגבי אי־שוויון? לפני קבלת שכר העידוד, השכר של הוותיק היה כפול (100%) מזה של הצעיר. אחרי קבלת שכר העידוד הפער מצטמצם ל־67% בלבד - 22 אלף שקל לעומת 12 אלף שקל.
שמירה על תגמול אפקטיבי
יש נקודה חשובה נוספת שהאוצר התעקש עליה ויש לה שני יתרונות. סכום התגמול הוא למשרה מלאה ולכן נותן תמריץ לעובדים להגדיל את חלקיות המשרה במערכת הציבורית ולצמצום עבודה במגזר הפרטי. ואכן, חשוב מאוד להגדיל את נתח הרפואה הציבורית על חשבון הפרטית כדי להפוך את המגמה הקיימת. לפי דו"ח הבריאות האחרון של ה־OECD שהתפרסם בשבוע שעבר, ההוצאה הממשלתית לבריאות עומדת על 65% מסך ההוצאה הלאומית לבריאות. זאת בניגוד לממוצע של 71% בקרב 38 מדינות ה־OECD (נתוני 2020-2019).
הנקודה הכי פחות בולטת אך החשובה ביותר היא כי האוצר קבע מנגנון שהמעסיקים - בתי החולים הממשלתיים והעירוניים - יוכלו לשנות בו את שיטות המדידה אחת לשנה כדי לשמור על תגמול אפקטיבי שבאמת מעודד תפוקות גבוהות. הרי מה קרה עם שכר עידוד בעבר? הוא הפך לעידוד השכר. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה ב־2009 בדק ומצא כי בחברת החשמל שיעור מקבלי שכר עידוד הגיע ל־100%. כלומר, כל עובד קיבל שכר עידוד. יתרה מזו, אף אחד לא בדק האם העובד הגדיל תפוקה.
כעת, הפתרון שנמצא הוא כי בממוצע, הניצול של אותה מכסה של שכר עידוד חייבת לעמוד עד ל־70%. אם הניצול גבוה מזה - במקרה הקיצוני כולם מקבלים תוספת של 4,100 שקל - אז כנראה שמשהו לא עובד.
אגב, בכללית, המזוהה עם ההסתדרות, סירבו לחתום על סעיף זה. אך כדאי גם לקופה זו לאמץ את הגישה החדשה ולהתאמץ לשנות אותה בעתיד במערכותיה, בסקטור הזה ובמקצועות אחרים.
